אחד הדברים שהכי אהובים עלי להיות רם וגאה בהם הוא העובדה שבני בן ה-16, אוון, הוא ספורטאי צמחי. הוא שחיין תחרותי שמתחרה כיום בתחרויות למרחקים בינוניים עד ארוכים. כשהחל לשחות באופן תחרותי לראשונה, בגיל 9, אוון היה אובו-לקטו pescatarian, כלומר התזונה שלו כללה ביצים, מוצרי חלב ודגים אך ללא בשר. בחמש השנים האחרונות הוא שומר על תזונה טבעונית קפדנית ומתחרה ברמה גבוהה.
שמעתי הכל מהמסרבים. כשהיה צעיר יותר, משקלו היה משתנה בהתאם לקפיצות הגדילה שלו, והוא היה אוחז עוד מעט כיפית במהלך העונות האלה ממש לפני שהוא עלה. באופן בלתי נמנע, הורים אחרים לשחייה יתהו (בקול רם בעיני) אם זו הייתה "הסויה" שהשפיעה על גופו בצורה לא חיובית זו. ידעתי שזה לא כך, וידעתי שבעוד כמה חודשים - ברגע שהוא יגדל עוד סנטימטר או משהו אנכי - הוא יחזור לעצמי האלגנטי והחוצף שלו.
עכשיו - מבוגר יותר ובוחר להיות טבעוני - אוון מתנדנד להיות קצת מלוטש מדי ויכול לסבול קצת משקל, אז השאלה מההורים ביציע הפכה ל"האם אתה בטוח שהוא מקבל מספיק חלבון? ” שזה קוד של "הוא לא צריך לאכול בשר?" התגובה שלי יכולה להיות (אם כי היא אף פעם לא): "כן, אני בטוח, עכשיו תגיד לי איך אתה יודע שהשחיין שלך מקבל מספיק חלבון? האם אתה קורא כל תווית של עובדות תזונתיות? יש לך משקל במטבח כדי שתוכל לשקול אוכל ולספור את כל הקצבאות היומיות המומלצות?"
ההנחה שהם מניחים היא שהטבעונות של אוון היא בעיה. אבל, בכנות, אין שום בעיה. הוא ממשיך להתחזק, מהר יותר ובעל רקורד מוכח של בניית סיבולת, מתמחה באירועים למרחקים בינוניים עד ארוכים. הוא מסוגל להתאמן קשה בדיוק כמו חבריו לקבוצה אוכלי בשר - כולם שוחים חמישה עד שישה ימים בשבוע, שעתיים עד שלוש ביום, כל השנה.
האמת היא שמסגרתו הדקיקה הנוכחית אינה קשורה כלל לבחירה שלו לא להיות תלוי בחלבון בבעלי חיים וכל מה שקשור לעובדה שהוא לא חווה את התיאבון השורף האופייני לרוב הגברים הצעירים בגילו. הוא אוכל כשהוא רעב, והוא מפסיק לאכול כשהוא מרגיש אפילו קצת שבע, מה שגורם לכך שלפעמים הוא לא ממש מחזיר לגופו בחזרה בקלוריות על הכמות שהוא נשרף בבריכה.
