לורן אנדרסון הייתה בת תשע כשאמה לקחה אותה לראשונה לראות את תיאטרון הריקודים בהרלם. היא לא ידעה להיכנס לעניין החברה.
וכך הרקדנית השחורה הראשונה שרצה על הבמה בטוטו גרמה לה להתנשף.
"אמי אמרה שלקחתי את הנשימה הזו ועברתי לקצה המושב שלי, " היא אומרת. "ואז ראיתי עוד אחד מתמודד וממש פשוטו כמשמעו - זה כל כך לא מתאים אבל ככה ילד חושב - הסתכלתי באמא שלי ואמרתי, 'אמא, יש שלב שלם מלא בהם!' כי רק בפעם הראשונה הבנתי שלא ראיתי בלרינה שחורה. "
אנדרסון לקחה את חוג הבלט הראשון שלה כמה שנים קודם לכן. היא שמה לב שהיא נראית אחרת - "השיער שלי, צבע העור שלי" - מרוב הילדות הקטנות באקדמיה לבלט של יוסטון. במשך זמן מה היא הייתה הסטודנטית השחורה היחידה, ורק כמה אחרים באו והלכו בשנים הראשונות.
אבל כילדה, היא לא חיברה את עולם הבלט הקטן שלה לעולם הגדול יותר בכל רחבי הארץ, אשר במשך מרבית ההיסטוריה שלו כלל ים עצום של פנים חיוורות.
היו כמה חריגים נדירים. רייבן וילקינסון, למשל, עזר לזייף את השביל בשנות החמישים כרקדנית לבלט רוס דה מונטה קרלו. לפעמים היא נאלצה להישאר לבדה במוטלים "צבעוניים" בדרום המופרד או לדלג על עצירות הסיור לגמרי. פעם אחת, חבר בקו קלוקס קלן אפילו עלה לאוטובוס בזעם. בסופו של דבר עזבה את הפלוגה ובהמשך עברה להולנד לרקוד עבור הבלט הלאומי ההולנדי.
אנדרסון היה ממשיך להיות הרקדנית הראשית של אפריקה אמריקאית הראשונה בבלט של יוסטון בשנת 1990, 25 שנים לפני שמיסטי קופלנד הפכה לשם משק בית כשהאישה השחורה הראשונה קודמה למנהלת בתיאטרון הבלט האמריקאי. היו כמה גברים שחורים שהגיעו לשורותיהן של חברות אמריקאיות גדולות, כולל ארתור מיטשל, שקם דרך בלט העיר ניו יורק לפני שהקים בשנת 1969 את תיאטרון הרנס.
אבל בלרינות שחורות היו נדירות כשאנדרסון התבגר בשנות השבעים. החברה של מיטשל המלאה בהן הרשימה רושם על ילדה בת תשע, שרצה הביתה כדי לראות אם כוכבת החברה, וירג'יניה ג'ונסון, נמצאת במגזין הדאנס שלה, ונראתה לה דוגמנית.
אנדרסון, שאהבתו הראשונה הייתה הכינור, התחיל להתייחס ברצינות לבלט כמה שנים לאחר ההופעה ההיא. היא שיערה שהיא תתאמן ביוסטון ואז תעבור לעיר ניו יורק כדי להצטרף ל- DTH עם שאר הבלרינות השחורות. "לא שמתי לב שאני לא רואה אותם במקומות אחרים, " היא אומרת. "לא ציפיתי להם."
כשאביה פנה לבן סטיבנסון, שבאותה העת ניהל את בלט של יוסטון ובית ספרו, כדי לשאול עד כמה קריירה ריאלית בבלט הייתה עבור בתו המתבגרת, התשובה הייתה הרסנית. לאנדרסון לא היה את הגופה לבלט, אמר הבמאי, למרות שהיא די מוכשרת ויכולה לקבל עתיד בתיאטרון מוזיקלי. הוריה אמרו שהם ישלמו עבור שיעורים עד סוף השנה ואז יוכלו להעריך מחדש.
אז, היא החליטה להכפיל למטה ולעשות כל שביכולתה כדי לשנות את קווי גופה. היא הפכה לפסקאטרית, לקחה את פילאטיס ועבדה קשה ככל שיכלה בכיתה. כשעלה הלהקה לתוכנית האביב של השנה, אליס בארץ הפלאות , היא ראתה רק "אנדרסון" אחד ברשימה, ליד ההובלה. היא שיערה שזו בטח איזו בחורה אחרת, כי "מה אנחנו יודעים על אליס? אליס היא לבנה. "
מול סטיבנסון, היא שאלה מדוע היא הסטודנטית היחידה שלא יכולה להיות בתכנית. "הוא הביט בי כאילו הייתי משוגע, " היא נזכרת, כיוון שלמעשה ליהק אותה כאליס. כשהסבירה כי אליס היא לבנה, הוא השיב כי "הצבע היחיד באמנות הוא על בד." היא הוכיחה שהוא טועה ביחס לפוטנציאל שלה באותה שנה, ובתמורה הוא הצית תחתיה אש.
שנים אחר כך, לאחר שהצטרפה לבלט של יוסטון והגשימה את חלומותיה הפרועים ביותר להפוך לסולנית, אותו אדם נכנס באדיבות באולפן יום אחד ואמר לה שהוא מקדם אותה למנהלת בעונה שלאחר מכן. היא נותרה ליד ההגה במשך 16 שנה, ורקדה תפקידי תפקידים במפצח האגוזים , קליאופטרה , דון קישוט , ואינספור בלטים אחרים לפני שפרשה ב -2006.
במבט לאחור, היא אומרת שסטיבנסון והממשל לא רק טיפחו אותה אלא גם הגנו עליה מפני חלק גדול מהגזענות שהופנתה אליה - כמו שמישהו מבחוץ יבוא לעבוד עם החברה ו"לא הבין איך אתה יכול אפרוח שחור … מבלבל שורה של ברבורים לבנים. "או אימוני השנאה ואיומי המוות שלמדה רק עליהם שנים אחר כך.
אבל היא לא הייתה מוגנת מכל זה. זמן קצר לאחר שקודמה למנהלת, לוהקה לאורורה ב"יפהפייה הנרדמת " . ממש לפני הניקוד המלא הראשון שלה מול החברה כולה, אמר לה מישהו בחדר ההלבשה: "הסיבה היחידה שאתה עושה את זה היא בגלל שאתה שחור." היא בכתה בשירותים ואז משכה את עצמה יחד כדי לעבור את החזרות. זו לא הייתה הפעם האחרונה שהיא שמעה הערות כאלה.
"השחורות שלי מעולם לא הפריעו לי, זה הפריע לאנשים אחרים", היא אומרת. "אבל נודע לי שלפניהם היה ריקוד וכשהם נעלמים, עדיין יש ריקוד. ריקוד היה הקטע שלי. למדתי כיצד לעבור ולעלות מעל. "
המיקוד שלה לאורך הקריירה שלה היה בלהיות הרקדנית הטובה ביותר שהיא יכולה להיות, והיא מקווה שזכרה אותה כגדולה, בלי קשר לאבן הדרך. "לא עשיתי את זה כדי להיות הראשון, פשוט הייתי הראשונה, " היא אומרת. "אני מעדיף שהטענה שלי לתהילה תהיה, 'היא עזרה לשינוי חלק מחייהם של ילדים', לא, 'היא הייתה רק האפרוח השחור הראשון שהפך לרקדנית ראשית בבלט של יוסטון.'"
אחרי יותר משני עשורים כרקדנית בלהקה, היא חצתה את האולם אל תוך חינוך ומעורבות קהילתית, תחום שלדבריה התלהבה לא פחות. כיום, היא מנהלת התוכנית במחלקה ההיא, שגדלה משני עובדים ללמעלה מ- 20. הם מכוונים לקהילות המוגזמות ורואים יותר מ- 60, 000 סטודנטים דרך 19 תכניות מדי שנה.
"מה שאני עושה עכשיו זה הכל על הגיוון בבלט, " היא אומרת. והיא הגיעה להבנה שלהיותה הראשונה, העמידה אותה במצב ייחודי לחולל שינוי גדול ורחב יותר. זה ממש פגע בה כשזוג נעלי הפוינט שלה הוצגו במוזיאון הלאומי החדש של סמיתסוניאן להיסטוריה ותרבות אפרו-אמריקאית - בין כל כך הרבה ראשונות אחרות.
"ראשונות הן באמת חשובות, " היא הבינה. "לא היינו מתפתחים בלי ראשונות. הדברים לא משתנים בלי ראשונות. "
היא ווילקינסון היו שם שניהם לקראת הופעת הבכורה של מיסטי קופילנד בשנת 2015 בתפקיד הראשי האייקוני של אגם הברבורים - הפעם הראשונה שאישה שחורה הפכה למלכת הברבורים עם תיאטרון הבלט האמריקאי. אנדרסון הציג לקופלנד פרחים על הבמה לאחר ההופעה ההיסטורית, והרים את הברבור התורני מהרצפה בחיבוק עמוק בין ראשונות.
מבחינת אנדרסון, "מה שמגניב זה לראות את התהליך, מהראשון לשני אחריו."