כשאתה חושב על אפגניסטן היום, אתה לא חושב מייד על המילה "שלום." אבל אמנדין רושה, הומניטרית, צלמת, כתבת, חוקרת ויועצת לפיתרון סכסוכים צרפתיים באו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים, מקווה לשנות זה.
לאחר שעצרה הטליבאן באפגניסטן בספטמבר 2001, החליטה רוש להתחייב לסיים את האלימות במדינה. מאז היא עבדה וחיה לסירוגין בכאב, התייעצה עם גורמים אפגניים ופועלת לקידום המאמצים בדמוקרטיה, זכויות אדם, חינוך ומודעות תקשורתית. היא גם הקימה את קרן אמנודין, שמבקשת להביא שלום לעם האפגני באמצעות שירותי חינוך ובריאות הנפש.
ישבנו עם רוש כדי ללמוד עוד על החוויות המדהימות שלה, ומה שהיא עושה כדי להביא שינוי למדינה שכל כך זקוקה לה כל כך.
עצרתם על ידי הטליבאן. איך הייתה החוויה הזו?
הגעתי לקאבול ב -10 בספטמבר 2001, כשהברית הצפונית הפציצה את שדה התעופה בגלל שהמפקד מסעוד נרצח זה עתה. הייתי אז במזר-א-שריף כשהנשיא בוש הודיע שהוא יפציץ את אפגניסטן. בשלב זה, כל הבינלאומיים פונו - אבל הייתי תייר, אז נשארתי עם בן זוגי.
עשינו את דרכנו חזרה לגבול פקיסטן, אך הגבול היה סגור כדי לעצור את זרם הפליטים האפגנים, כך שלא איפשרנו לחזור לפקיסטן. ביקשתי מהשומרים הפקיסטנים לפתוח את השער, והם הסכימו בתנאי שגם הטאליבן יפתח את השער. הטליבאן סירב ועצר אותנו יום אחד - אני מניח שהם רצו לנהל משא ומתן על כופר.
באותה עת ניהלנו משא ומתן על שחרורנו, אחד ששומרי הטליבאן קפץ על מכרה יבשה בגבול ואיבד את רגלו. הוא ביקש מהשומרים הפקיסטנים לפתוח את השער כדי להגיע לבית החולים הקרוב ביותר. השומרים הפקיסטנים קיבלו זאת בתנאי שישחררו אותנו. הם עשו עסקה והצלחנו לחצות את אזור השבט במהלך הלילה בליווי פקיסטני.
אחרי החוויה הזו החלטת לחזור ולהתחייב לארץ, שזו לא תגובה אופיינית למישהו שזה עתה עוכב. מה היו הסיבות שלך?
בגבול, כשנעצרנו, ביליתי את היום במשחק עם ילדה אפגנית קטנה וחפה יחפה, כבת 11. בסופו של יום, היא הבינה שיש לי סיכוי לברוח מההפצצות, ושאני משוחרר ויכולתי לנסוע לפקיסטן. אז היא קפצה על זרועי, צבטה אותי בציפורניה והפצירה בי שאקח אותה איתי. נאלצתי להיפרד ממנה כשהפקיסטן פתח את השערים לגבול והיא נפרדה ממני בכי.
במשך שבוע היא רדפה אותי בחלומותיי, ושאלה מדוע לא הצלתי אותה. אז לילה אחד לקחתי עט וכתבתי לה מכתב: "הנסיכה הפרסית הקטנה שלי יחפה, אני מצטער מאוד שלא יכולתי לעזור לך ולאמץ אותך. אבל אני מבטיח שאחזור ואאמץ את אחיך ואבותיך, כדי להראות להם מה הם חיים אמיתיים, בלי מלחמה. "
ובשנת 2003 חזרתי לאפגניסטן. הצטרפתי למחלקת שמירת השלום של האו"ם, ושירתתי כראש תוכנית החינוך האזרחי באזור קאבול להכנת הבחירות הראשונות לנשיאות.
איך ראית את תפקידי האישה באפגניסטן משתנים, מאז הפעם הראשונה שלך שם?
נשים עצמאיות יותר עכשיו, ויכולות לקבל משרות. יש להם זכויות כמו גברים לצאת החוצה ולהשתתף בחיים הציבוריים. אך למרבה הצער, אחוז הנשים האנאלפביתיות עדיין גבוה מאוד באפגניסטן, וזו הסיבה שהשינוי לא באמת ברור לשאר העולם.
כשעבדתי על הבחירות, העדיפנו את תפקידן של נשים, הבטחנו שנשים יכולות להצביע, לעבוד בקלפי ולהתמודד כמועמדות. יצרנו קשר עם קבוצות של החברה האזרחית והממשלה, סיפקנו מידע ומשוב לשחקנים בינלאומיים, ותמכנו בוועדת הבחירות ביצירת סביבת עבודה ידידותית לנשים.
ולאט לאט אנחנו מתקדמים. דוגמה אחת שראיתי: על גבר אמרו למועמדת לאישה אפגנית להפסיק את הקמפיין. היא הסבירה לו שיש לה את אותן יכולות כמו גברים, והוא הקשיב. בסופו של דבר הוא תמך בה בקמפיין שלה והיא ניצחה בבחירות.
על פי הסטטיסטיקה, מספר המועמדות עלה מאז הבחירות האחרונות לפרלמנט. שלב אחר שלב, אנו יכולים לשנות את המוחות והגישות.
הקמת את קרן אמנודין בשנת 2011. האם אתה יכול לספר לנו קצת יותר על מה אתה עובד עכשיו?
הקמתי את קרן אמנודין כדי להתמודד עם חושך המלחמה ולהעלות את רמת התודעה באפגניסטן באמצעות תכניות לבריאות הנפש, תוכניות חינוך ומודעות תקשורתית. אנו מתמקדים בהעצמת נוער ונשים ומנסים ליצור דיאלוג בין-דתי כדי לאפשר לאסלאם המתון לסתור את האיסלאם הקיצוני. אנו רוצים גם להציע שיעורי יוגה לנשים אפגניות ושיעורי מדיטציה לגברים אפגנים.
עיצבנו תוכניות חינוך לשלום, לא אלימות וחינוך לזכויות אדם עבור משרד החינוך והעצורים בכלא. אנו רוצים גם לארגן שבוע ללא אלימות לילדים, עם דיונים, כנסים, תיאטרון, סרטים והשקת ספר על עבדול גפר חאן כדי להדגים כיצד האוכלוסייה תופסת אי אלימות באפגניסטן.
לרוע המזל, לאחר הבטחות של תורמים רבים - אמריקאים, הודים, דנים, נורווגית, צרפתית, פולנית ואו"ם - כולם החליטו בסופו של דבר שתוכניות החינוך הללו אינן בראש סדר העדיפויות שלהן, ולא התקבלו עד כה כספים.
כעת, אני תוהה מה העדיפות של הקהילה הבינלאומית באפגניסטן.
בכל חודש מוציאים אמריקנים 1.2 מיליארד דולר כדי לתחזק את 150, 000 חייליהם במלחמת אפגניסטן. כדי לממן את התוכנית השנתית שלי, אני רק זקוק למחיר של חמישה חיילים אמריקאים באפגניסטן, לחמש שעות של מלחמה.
אפגניסטן חולה מאלימות, העולם חולה מאלימות, האנושות חולה מאלימות. אבל אלימות אינה דבר מוות. אם אנו רוצים, אי-אלימות יכולה לרפא את המין האנושי ממחלת האלימות. אנו יכולים לתת לילדינו את התקווה לאי אלימות, כדי שהם יוכלו לחיות יחד בארץ אחווה זו.
