בתחילת הקריירה שלי הוצפתי לעתים קרובות מהרגשה של קרע. כל הזמן נמשכתי, נפשית ופיזית, בין האנשים שמשמעותם כל כך לי לקריירה שמשמעותה כל כך הרבה עבורי.
זה התחיל כמקצוען צעיר, כאשר קיבלתי הזדמנות לעבור את תכנית ההכשרה בתחום האשראי בבנק צ'ייס ולהפוך לאחת המנהלות הראשונות של החברה. האם הייתי צריך לעבוד שעות ארוכות יותר ממקבלי הגברים? כן. הייתי צריך להיות מוכן יותר? כן. האם רציתי להוכיח שאני שווה? כן. האם התרגשתי לעשות זאת? בהחלט.
אבל, איך אוכל להסביר את זה לבעלי, לחברים שלי, ובהמשך, לילדים שלי? ימים ארוכים, לילות ארוכים וסופי שבוע ארוכים של עבודה - אתה מכיר את התסמונת. אודה, היו אפילו לילות שישנתי בבנק כי עבדתי מאוחר מכדי לצאת.
וזה המשיך. כשהיו לי ילדים, הייתי האמא העובדת היחידה בקהילה הפרוריסטית הקטנה וטהורה שלנו. כשהייתי זו שהוטלה עליי לאפות עוגות, הוצאתי כשאמא הכיתה המושלמת דג את תיבת האנטנמן הריקה מהזבל. (מי ידע שהמגע האישי שלי של ממטרות לא ישכנע את כולם שהם תוצרת בית?)
איזון בין עבודה לחיים? זמן איכות לבד כלל בדרך כלל חדר אמבטיה. אם כבר דיברתי על חדרי אמבטיה, בזמן שבצ'ייס (כן, סוף סוף מנהלת), ויועץ, קיימתי פגישות בוקר לקולגות שלי בחדר הנשים בשבע וחצי בבוקר כשהתאפרתי. (אנחנו הנשים מרובות משימות טוב!)
מעולם לא הרגשתי שאני "ברגע" - המוח שלי תמיד היה במקום שלא הייתי בו. הרגשתי אשמה בכל דבר וזה היה מוחשי.
אז האם כל זה אומר שהייתי ממליץ לעצמי הצעיר יותר להתפשר? לבחור בין לקיים קריירה, בעל (לזמן מה), ילדים וחברים? אין סיכוי. מה שהייתי אומר לה זה להחיל את אותה רשימת עדיפות אסטרטגית שעשתה בעבודה על חייה האישיים. להפוך למנכ"ל חייה. וכדי לבדוק את האשמה בדלת.