"היי, אני קייטי ו …"
"אני מתכוון לנתק אותך ממש כאן, קייטי, " אמרה ג'ואנה קולס, עורכת ראש הקוסמופוליט . הייתי באירוע בנושא קריירות אופנה ונטוורקינג והיינו באמצע שאלות ותשובות עם מעצבת האופנה רבקה מינקוף.
"יש לי שאלה לכולכם, " אמר קולס לחדר. "מדוע כשנשים מציגות את עצמן, הן אומרות את שמותיהן בצורה ארוכה ומושכת ורק נותנות את שמותיה הפרטיים? הרבה גברים שאני מכיר יגידו 'שלום, בוב ג'ונס' בטון מאוד אסרטיבי, ואילו נשים פשוט יגידו 'אני שרה'. "
למרות שלדעתי ישנם המון גברים שעושים זאת גם (קולס דיבר עם חדר שהיה רוב הנשים), הצהרתה נגעה במשהו שאיננו חושבים עליו באופן קבוע כשאנחנו רשת: קו הפתיחה שלנו.
בטח, כולנו מכירים את שאר היסודות של הרשתות: יש לחיצת יד איתנה, צור קשר עין, אל תתחנף, הביא כרטיסי ביקור. אבל אז אנו מתמקדים כל כך בלדאוג להישמע מעוניינים ולשאול את השאלות הנכונות, עד שאנו מוחקים לחלוטין את הצגת עצמנו.
יש ויכוחים רבים על משך הזמן שנדרש כדי ליצור רושם ראשוני (מדענים היו נותנים עשירית שנייה טכנית, בעוד שמומחי עסקים אומרים שבע שניות), אבל בשורה התחתונה, אין לך הרבה זמן. ההקדמה המכריעה הזו אורכת כחמש עד עשר שניות, ועד אז כבר אמרת למישהו אחר באופן מודע את מה שהוא רוצה לדעת עליך.
אז, מה אתה יכול לעשות כדי לוודא שהשלום שלך מפטיר את האווירה הנכונה? בתור התחלה, כפי שציין קולס, היה אסרטיבי וחריף בהצדעתך (הוכח ש"טגנים קוליים ", אותה חריקות שיש לאנשים מסוימים בסוף משפטים, יכולה למעשה לפגוע בקריירה שלך). "שלום" או "שלום" פריכים יעשו זאת.
שנית, תן את שמך המלא. ההורים שלך נתנו לך שם פרטי ושם מסיבה; אל תהססו להשתמש בשניהם. אהיה אמיתי כאן: בפעמים הראשונות שניסיתי זאת הרגשתי די מגוחך. אחרי הכל, למי אכפת משמי המלא? אבל תופתעו עד כמה אנשים מתייחסים אליך כשאומרים את שם המשפחה הפרטי שלך. זה בלתי נשכח, זה עוצמתי, וזה ההבדל בין יצירת קשר חסר דופי לחיבור מפתיע.
אז שלום. אני לילי הרמן. נעים להכיר אותך.
