אתה בנסיעתך, או בתור לקפה, או רוכב במעלית. יש לך חמש, אולי 10 דקות.
מה אתה עושה? לעשות מדיטציה? מהרהר במחשבותיך?
אני בספק. אתם בטח עושים את מה שרובנו עושים: שלפו את הטלפון .
מישהו אמר לאחרונה משהו שבאמת דבק בי: הטלפונים שלנו הם מכשירים נגד סיכון . אנו מעדיפים לפנות אליהם מאשר לשבת עם הדאגות שלנו, להתרועע עם הסובבים אותנו, או להתנשף , לא לעשות דבר ושאחרים לא יראו אותנו לא עושים דבר.
אך הסיבה האמיתית שמדובר במכשירים נגד סיכון היא מכיוון שהם מונעים מאיתנו לעשות דברים שגורמים לנו לאי נוחות. לגלול בטלפון שלנו תוך כדי ישיבה על הבר לבד? קל. הכירו את עצמנו בפני האדם שלידנו בבר? לא קל.
והיחס הזה בא לידי ביטוי גם בקריירות שלנו. כשאנחנו רוכבים על סולו באירוע נטוורקינג, אנחנו טוענים מחדש את אינסטגרם בפעם השלושים במקום ליצור קשר עין עם זר. זר שיכול מאוד להיות אותו אדם שעוזר לנו לצאת.
כשאנחנו נמצאים בין פגישות, אנו שולחים טקסטים לאנשים שאנחנו באמת לא צריכים לדבר איתם ולא לנהל שיחה עם עמיתינו לעבודה סביבנו. עמיתים לעבודה, אני מוסיף, שעלולים בסופו של דבר להיות חיבורים חשובים להפליא בהמשך הדרך.
בטח, לדבר עם אנשים זה יכול להיות קשה, עוטף עצבים, ומתיש (במיוחד למבוגרים). ואני לא אומר שאתה שורף את כל הגשרים שלך על ידי פנייה מדי פעם לטלפון שלך כשאת עייפה, לא במצב רוח, או סתם צריך בריחה.
אבל אם היינו עוצרים את עצמנו מדי פעם להשתמש בזה כקביים, מה היינו יכולים להשיג? אילו מערכות יחסים נוכל לבנות? אילו סיכונים נוכל לאלץ את עצמנו לקחת?
תן לשים את הטלפון שלך - אפילו בזמנים הכי לא נוחים - נסה השבוע. ואם קורה משהו מדהים, יידע אותי בטוויטר. אני אגיב כשאני לא מכיר חברים חדשים!
