מעולם לא זרקתי את עצמי מהמצוק, ולכן יש לי מעט מאוד מושג מה ההרגשה הזו. אני צריך לחשוב, עם זאת, כי המקבילה הקיומית היא הפסקת העבודה שלך בלי שום מושג אמיתי מה לעשות הלאה. אם זה המקרה, אני עומד לקפוץ מצוק.
שוב.
אתה מבין, הייתי כאן בעבר. בתחילת השנה שעברה, חודשים ספורים לאחר שסיימתי לנהל קמפיין פוליטי (הפסדנו, תודה ששאלתם), לקחתי עבודה מסורתית יותר במחלקת השיווק של חברת תוכנה חינוכית.
זו הייתה עבודה די סטנדרטית ברמת כניסה. העבודה הייתה לא נוצצת, אך ההנהלה פיתתה מגויסים בהתמדה של משכורת והטבות פוטנציאליות. יתר על כן, הם פירסמו כי הסיכוי לקידום בתוך החברה היה אך ורק מובטח. זה מה שכל בוגר חצי-אחר אמור לרצות: ביטחון והזדמנות.
אבל משום מה זה לא הרגיש נכון. זה לא שלא הייתי טוב בתפקיד. למען האמת הייתי נהדר. הייתה לנו מערכת נקודות שמעקב אחר ההתקדמות שלנו עם בונוסים לאדם והצוות המנצח. הצוות שלי זכה בכל שבוע מכיוון שניצחתי כל שבוע, לעיתים קרובות על ידי הכפלת או שילוש ציוני העובדים האחרים.
זה הגיע למצב שאנשים פשוט שיחקו לשניה, ואני הייתי סומק עם כרטיסי מתנה של אמזון. תוך 24 יום מהעבודה שם כבר חיפשתי אותי מחלקת המכירות וקיבלתי קידום.
שוב חייתי את החלום, פשוט לא שלי. ביום הראשון של ההכשרה לתפקידי החדש, מנהל משאבי האנוש שלנו הראה לנו סרטון על המוצר שלנו ואמר לנו שאנחנו גיבורים ושצילנו חיים. הייתי צריך להחניק צחוק. מכרנו מוצר משובח, כזה שנראה שאנשים אוהבים.
אבל זו גם הייתה תוכנה שנכתבה בכוונה ברמה כיתה ו 'כדי להפוך את ההשלמה לנוחה לצוות בית האבות ולמתקני התיקון. החבר'ה ביוסטון לא נחתו על הירח ולא הצלחנו להציל חיים של אף אחד.
בהמשך ההדרכה התבקשנו למסור מצגות על עצמנו. לא לקחתי את זה יותר מדי ברצינות, וכשהגיע תורי להציגתי, הובלתי דיון קבוצתי על היתרונות היחסיים של פיל קולינס (שאני לא חובב). זה היה ברור מאולתר, אבל נראה שאנשים נהנו.
כולם חוץ ממנהל משאבי אנוש, כלומר. היא הפנתה אותי לבוסית שלי בקרוב, שאמרה לי שהמעשים שלי "היו שיקוף רע על האופן בו החברה נתפשה." היה לי קשה להאמין שאחרי חמישה שבועות של הגשתי סטטיסטיקות הרקולאיות מוחלטות בעבודתי., כמה ג'אבים בפיל קולינס עמדו לגרום לי לצרות.
זה הדאיג אותי שהממונים עלי דואגים יותר להופעה מאשר לתוצאות. זה הדאיג אותי יותר שפשוט לא היה אכפת לי אם מכרנו את התוכנה שלנו או לא. אז כתבתי דוא"ל שהתפטר ולעולם לא חזרתי.
מה שמביא אותנו לעכשיו. החלטתי לחזור לפוליטיקה, תחום בו ידעתי שאוכל למצוא תחושה טובה יותר של הגשמה. באוגוסט התקבלתי לעבודה כעוזרת פיננסים בקמפיין לקונגרס. בערך.
תראה, ביום הראשון שהגעתי, מנהל הכספים ששכר אותי אמר לי שהוא עוזב בעוד שבוע, ואני הולכת להיות מאומנת להשתלט עליו. זה היה היום הראשון שלי, וכבר קודמתי לסגל בכיר במירוץ לקונגרס. זה היה מאיים, אבל בהיותי אדם שאוהב לומר כן יותר מאשר לא, החלטתי לקחת את האתגר.
טוב היה לצבור ניסיון, ולמדתי הרבה לבד, אבל מהר מאוד גיליתי שאני לא כל כך אוהבת את המועמד שלי. אני מבין שעבודה עבור אדם שאתה לא אוהב זה משהו שמבוגרים צריכים לעשות מדי פעם; עם זאת, עד מהרה גיליתי שהוא גם לא מקצועי מבחינה מקצועית.
הוא תמיד איחר, לעתים קרובות לא היה מוכן, התלונן ללא הרף, ובשתי הזדמנויות שונות, הוא ביקש ממני לשקר למנהל הקמפיין שלי.
גרוע מכך, לעתים קרובות הוא היה משקר על פניהם של הצוות ומנסה להשתמש בטקטיקות חלוקה וכיבוש כדי לפלס את דרכו (אלא שהוא לא היה מספיק חכם בכדי לסלק את זה). התחלתי להבין שזו סביבה לא טובה. חשבתי שאני יכול לעבוד אצל מישהו שלא מצא חן בעיניי, אבל אני לא יכול לעבוד אצל מישהו שאני לא מכבד.
אז יצאתי שוב. שתי משרות תוך שנה. הרגשתי שיש לי הצדקה הגונה לשניהם, אבל בכל זאת התחלתי לפקפק בעצמי.
הייתה לי בעיית גישה? אולי כך, אבל היו לי המון עבודות אחרות שמצאתי מעוררות ומגשימות ששפכתי את עצמי בהן ויצאתי בתנאים טובים. האם הייתי צריך לשתוק ולהשתחל? שוב, אולי, אבל אני רוצה להתגאות בעבודתי. יש לי באמת רק שני הילוכים, ואני רוצה למצוא מקום בו אוכל לפגוע באדמה וללכת במצערת. עדיין לא מצאתי את המקום הזה.
אז אני אמשיך לחפש. ובינתיים אני אכתוב עשרות מכתבי שער תוך כדי שאצטרך שוב טעם לאטריות ראמן. אני אחיה ואמות כתוצאה מדוא"ל שמכה את תיבת הדואר הנכנס שלי, כך שאולי, רק אולי, אהיה לקראת התייחסות לראיון מקדים.
זה יהיה מפחיד ומרגש. זה יגרום לי לעבוד קשה יותר ולכתוב טוב יותר מאי פעם. ומי יודע, אולי זה ילמד אותי שהאושר הוא באמת המסע.
עכשיו, אם תסלח לי, יש לי קפיצה, וזה כבר הרבה דרך מכאן.
