כשאני אומר לאנשים שאני גר בדרום אפריקה ועובד ביוזמת HIV / איידס, הם בדרך כלל מדמיינים אותי עושה עבודה פסאודו-מיסיונרית, משתרך בבתי יתומים ומציל תינוקות חולים.
במציאות, היום הממוצע שלי מורכב משיחות ועידה, פגישות וגיליונות אלקטרוניים. יש לי מים חמים וחשמל, אני יכול לגשת לאינטרנט (טוב, רוב הזמן) ויש מסעדת סושי ברחוב שלי. ולהפתעת חברי, אני לובשת חצאית ונעלי עקב לעבודה.
אבל למרות הנוחיות המוכרות הללו, ההסתגלות לסביבה מקצועית זרה אינה בלי האתגרים שלה, ובהחלט למדתי כמה שיעורים לא צפויים לאורך הדרך.
מערכת נורמות חדשה
כזר, תהיה לך דרך אחרת לעשות דברים ותצטרך להסתגל למערך נורמות חדש. במצבי, זה כלל את הכל, החל מהבנת החשיבות של ברכות ותארים ראויים ועד לתפיסת המורכבות החברתית והפוליטית סביב HIV / איידס.
אחד ההתאמות העיקריות היה ללמוד ליצור קשרים חזקים עם עמיתי בדרום אפריקה לפני שצללתי לעבודה. כאמריקאית - וניו יורקר, בזה - יש לי נטייה לרצות להגיע נכון לעסקים. אך בדרום אפריקה, מערכות יחסים וכבוד בינאישיים מקבלים את החשיבות הגבוהה ביותר - הם מוערכים מעל היעילות, ויש לבסס אותם לפני כל דבר אחר. לקחת את הזמן לברך כראוי מישהו ולשאול איך הוא או היא לא זו אופציה; זה הכרח.
לא קל ללכת בקו הדק בין יעילות לדיפלומטיה, ואין נוסחה קלה למציאת האיזון. זה לוקח סבלנות, טאקט במקום, דיפלומטיה, ויותר מכל, זמן.
בחירת הקרבות שלך
קח לדוגמה את "זמן אפריקה". הגעתי לקבל כי ישיבה בתשע בבוקר כמעט תמיד תתחיל זמן לאחר 9:30. אך המשחק השתנה כאשר היו מעורבים בו אנשים זרים אחרים. כאשר עמית אחד מדרום אפריקה התייצב שוב ושוב באיחור לפגישות של צוות משימה שאותו אני מוביל, התחלתי לקבל תלונות ממשתתפים אחרים שאינם דרום אפריקאים (בדואר אלקטרוני אחד נכתב: "האם הוא צוחק?"). בעוד שהבנתי את "זמן אפריקה", נציגים מארגונים בינלאומיים אחרים לא עשו זאת, והיינו צריכים שהם יהיו שמחים על מנת שנתקדם כצוות.
בסופו של דבר החלטתי להתמקד במה שאנחנו בעצם מנסים להשיג, ולהעריך מה עשוי לעמוד בדרכו של זה. לא נוח ככל שהרגשתי להעלות את הנושא, התעמתתי עם חברי עם איחוריו החוזר ונשנה, מה שהקשה על אנשי הצוות להתייחס ברצינות לעבודה. השיחה הייתה מעט כואבת והוא לא התלהב, אך מעולם לא איחר לפגישה אחר כך.
זוכר את התמונה הגדולה
הסכנה לתסכול בעבודה בזמן העבודה בחו"ל היא שהיא יכולה להתאים בקלות להתמודדות עם מחלת הביתה ולנחש שנית את החלטתך לעבור. במקרים אלה מצאתי שזה מועיל לזכור את התמונה הגדולה ומדוע הייתי שם מלכתחילה. אם עברת לארץ אחרת לעבודה והקריבת את חייך בבית, אין ספק שיש לך תשוקה בסיסית. קל לאבד את התשוקה הזו כשאתה מחולק הביתה, מבולבל ועומד בפני ערימת גיליונות אלקטרוניים של Excel והודעות דואר אלקטרוני ללא מענה. אך חיוני להתחבר מחדש מדי פעם.
מבחינתי זה עזר לקחת דברים עם גרגיר מלח, לבחור לצחוק במקום לבכות ולחגוג הישגים קטנים ולא להכות את עצמי על כך שלא פתרתי איידס בדרום אפריקה. בשנה החולפת היה חלק מזעזוע התרבות והתסכולים, אבל הרגעים הקשים גוברים על עצמם כמתגמלים - הרגעים שבהם אני זוכר שבסופו של יום, אין כל כך הרבה שמבדיל אותנו כבני אדם.
אחרי הכל, כולנו מקורם של אותם אבות אפריקאים, שלדעתי די בטוחים שפעלו בצורה הכי מבורכת ב"זמן אפריקה ".
