כמו כמעט כולם, יש לי היסטוריה ארוכה ואכזרית עם דחייה.
הכל התחיל בכיתה ב 'כשלא הנחתתי את החלק שכל כך רציתי כל כך במחזמר בית הספר היסודי שלי. לבי התייחס לתפקיד קרטון חלב שוקולד. אבל במקום זאת פגשתי את ייעודי על ידי חבישת קופסת קרטון לבנה שכותרתה "2%" ואז הוחלפה לשורה השנייה להתבוסס באכזבה שלי.
אשמח לומר שהדברים קיבלו תפנית לטובה מאז. עם זאת, דחייה עדיין הצליחה לזחול את דרכה לחיי.
לא התקבלתי לאחת המכללות המובילות שלי. ההזדמנות להתמחות בסופו של דבר נפלה. המעסיק איתו ראיינתי לתפקיד ברמת כניסה החליט ללכת עם מבקש אחר.
כיום אני מרבה להתבדח שאני מתפרנס מדחיי. אני סופר פרילנסר, ועבור כל קו מרשים משלי שאתה רואה - ישנם לפחות שמונה פרסומים נוספים שהעניקו לי את הסטנדרט, "תודה, אבל לא תודה."
למותר לציין שמאז ימי כקרטון חלב, הדחייה הפכה להיות סטנדרטית במקצת בחיי.
בטח, היו שם גם ניצחונות והישגים גדולים - וגם אני אשמח לומר שאלו הדברים שאני מתמקד בהם יותר מכל. אבל, אני רק אנושי. לפלופים ולכישלונות יש דרך לסתום את עצמם לקדמת המוח שלי, בעוד שההצלחות משלימות את דרכן למקומות החשוכים במוחי - לעולם לא יחגגו שוב.
אהיה הראשון להודות שלדחייה באמת הייתה דרך להפיל אותי כשהתחלתי כפרילנסר. כל דואר אלקטרוני שקיבלתי בצורה מסוימת הצליח לשים חורים גדולים בביטחוני ולשפוך פחי השקיה על גדותיהם על גבי זרעי הספק העצמי שכבר היו להם כמה שורשים די חזקים.
"אל תדאגי!" אנשים היו אומרים לי בניסיון להיות מעודדים ותומכים, "הכל חלק מתהליך. אתה תתרגל לזה. תקבל מעט שמן בנוצות שלך, ודחייה אפילו לא תדרוך לך שלב! "
זה סנטימנט בעל כוונות טובות (אם כי, אני לא יכול לומר שאני אוהב במיוחד את הרעיון להפוך למומחה להיות מאוכזב). אבל הנה הנושא שאני לוקח עם סוג זה של מסר: אני חושב שזה לא בסדר.
קח את זה ממני - מישהו שעבר הרבה יותר מדי פעמים כדי לספור: דחייה אף פעם לא באמת הופכת לקלה יותר. זה עדיין יוציא את הרוח מהמפרשים שלך. זה עדיין יביא אותך להביט ברפיון על מסך המחשב שלך ותוהה איפה טעית. זה יגרום לך לתהות מדוע אתה אפילו מנסה. וזה, תמיד, לעקוץ תמיד .
דברים עליזים, נכון? אבל, הנה משהו שמעודד קצת יותר:
הדחייה לעולם לא תקל יותר, אך אתה משתפר בהתמודדות עם זה.
כן, עדיין תרצו להטביע את צערכם בבקבוק (או שניים) של יין כשלא תנחתו את המבצע הזה. אבל, תדעו כיצד לשמור על רגשותיכם בחשבון, להגיב כראוי במשרד ולחסוך את תסכוליכם בהמשך.
אתה עדיין תרגיש סוטה כשלא תקבל את העבודה שאתה רוצה. אבל, תוכלו גם לדעת מספיק כדי לשלוח דוא"ל מעקב (כמו זה!), לבקש משוב ולהשאיר את הדלת פתוחה לעתיד.
אני? כשאני לא מבקיע הופעה פרילנסרית אני באמת רוצה, אני עדיין לוקח כמה רגעים להוציא מילות בחירה ולהוציא את הכלב שלי למה החלטתי אי פעם להמשיך בדרך הקריירה חסרת הפירות הברורה הזו. אבל, אחרי זה? אני מודה לפרסום ההוא על שיקול דעתו, אבק את עצמי ועבר לשלב הבא.
אשמח שתוכלו לומר שבסופו של דבר תגיעו לארץ המובטחת המיתית הזו בה הדחייה לא כואבת ותוכלו להמשיך ללא אגו חבול או ירידה בביטחון. אבל, זה לא כמו זיהום - למרבה הצער, לא תבנו חסינות אליו לאורך זמן. כל מי שאומר לך אחרת הוא הזוי או משקר לך.
הדחייה תמיד נעקבת, ואתה יותר מאשר מוצדק להכיר בכך. אבל, זה מה שאתה עושה אחרי אותה תקופה של הרגשת מיואש וייאוש שחשוב. קח את זה מקרטון חלב זה בשורה השנייה: פנייתך לעולם לא תהיה חוויה מרגשת אותה אתה מחפש באופן פעיל - אך זו יכולה להיות הזדמנות מאירת עיניים לצמיחה.
