לפני כמה שבועות, הקליפ המצחיק של איימי שומר עורר דיון לאומי על האופן בו נשים לא יכולות להחמיא. זה נכון, עבור נשים רבות, זה הפך לטבע שני לדחות מייד מחמאות ולהשתמש בערך עצמי כשורש לכל הומור.
אם כי בניגוד לאישה ההרה בסרטון של שומר, מעולם לא התייחסתי לשדי כ"מצומצמת דלעת ספגטי ", כאמא חדשה, אני אודה שאני משתתפת בסוג זה של הערך עצמי לא מעט. קל להבהיר את התסכולים והמאבקים שלי כהורה עובד, מה גם שכל כך הרבה משברים, כמה דקות לאחר מעשה, כל כך מצחיקים. לדוגמה, לפני כמה ימים שלחתי דוא"ל בשורה אחת לכמה מחברותי של אמא שלי שהלכה למשהו כזה: "מעולם לא הייתי שזוף בטעות את המרפק של בני התינוק כי הרמתי אותו לפני הג'רג'נים שלי קרם זוהר 'טבעי' מיובש. . "
זה נכון - כהורה עובד, פשוט אין לי זמן לאפשר לקרם להיספג בעור מלא לפני שאעבור למשימה הבאה.
אבל מה עומד מאחורי הבדיחות "אמא הרעה" האלה? לפני מספר שנים, ספר הזכרונות השנוי במחלוקת של איילת וולדמן, רע אמא, טען כי בדיחות על כישלונות ההורות האישיים שלנו מסתירות תחושות אמיתיות של אשמה וחוסר יכולת. האשמה הזו, טענה, היא בתגובה לתרבות שגורמת לכל הנשים להרגיש כאילו הן אמהות רעות שמעולם לא עושות מספיק. כדי להגן על עצמנו מפני תרבות זו של אימה-משטרה, אנו "מתריסים על העולם לבוא עם האשמה שכבר לא התיישרנו נגד עצמנו."
אין ספק שהפכתי לגלגל שיניים בגלגל הזה, אבל אני מגלה שההומור שלי ורגשותיו הבסיסיים מסובכים. כשאני מתייחס למעון היום שלי כאל "הלוחשת לתינוקות" מכיוון שהיא מסוגלת לחזות את אבן הדרך הבאה של בני (מתהפכת, מנבטת את השן הראשונה שלו) עד לרגע, האם אני מסתירה את החשש שלי שהיא מטפלת יותר טובה ממני ? כשאני מודיע בטוויטר שאני צופה בבכורה של פרויקט מסלול מהשטיח שלי בזמן שבני משחק בקופסת קרטון לצדי, האם אני חושף במודע את הפחד שלי שאינני מצליח ליצור לו חיים מעניינים?
אולי אני מרגיש צורך להתלוצץ על הורות מכיוון שאחרת לעשות זאת היה גורם לי להיראות מחוץ לשליטה. בחיי המקצועיים אני מתמקד כל הזמן בהימנעות מסטראוטיפ "אמא עובדת". אני רוצה להיראות רגוע, אסוף ונכח לחלוטין בכל עת. האם על ידי הבהרת הניסיון שלי כהורה חובב קריירה, האם אני מסכים בשקט לתרבות שעדיין מחייבת אמהות עם קריירה, לכל הפחות, להראות בפומבי מעט אשמה?
אולי. אבל אני לא חושב שהמחיקה של סרקזם היא הפיתרון. אחרי הכל, הצחוק על הקשיים הקצרים אך המסקרנים של ההורות - ההתמוטטות (שלך ושל ילדיך), התשישות, ה"אבל למה ? "- מאפשרים לנו לערבב, ליצור קשרים וליצור תרבות משותפת עם הורים אחרים.
אני מקווה שבני מאמצ את חוש ההומור היבש והסרקסטי של הוריו (עם זאת, אני מקווה, עם קצת פחות גסות). עם זאת, אני לא רוצה ששנינותו תסתמך רק על פחת עצמי. ואני בהחלט לא רוצה ש"האימא הרעה "שלי תעצב את איך שהוא רואה אותי. אני רוצה שהוא יידע שמובן שיש זמנים שאני מרגיש חסר ביטחון ומוצף כאם, אבל שהרגעים האלה לא מגדירים אותי או את מערכת היחסים שלנו כאמא ובן.
אז מעכשיו אני בוחן מחדש הפניות "אמא רעה" מזדמנים. כשחבר מתבדח על כישלונה בהורות, אני לא חושש להציע תמיכה אמיתית אם נראה כי ספק עצמי מניע את הערתה. אני אאזן כל אחת מההערות העוקצניות שלי עם התפארות ביחס להיטות הורותי. (לדוגמה, התחייבתי לזכרו את מרבית ספרי ד"ר סוס, ומאפשר לי לקרוא אותם לבני בלי להסתכל על הדפים, כך שהוא יכול ללעוס את הכריכה בזמן שאני מספרת, כפי שהוא מעדיף.) ואני אעשה זאת תתנגד לדחף לספות כל שיחה במקום העבודה על הורות בסרקזם מחשש - חלילה - אני אגלה קצת מזהותי כאמא.
