הצבע עכשיו
בן 17. עובד בשטח צוות במגרש גולף פרטי. זוהי התפקיד האידיאלי עבור מתבגר מכיר-פה-כל-זה, משום שהוא משלב בין סמים של עבודה גופנית קשה לבין התעלמות שיצעקו על ידי עשירי סרק כל היום.
אבל אפילו הפורשים מצופות הזהב ונשותיהם לא היו תואמים את המפקח שלי, מהגרה פורטוגזית עתיקה ועמוסה שאוצר המלים האנגלי מעולם לא התקדם מעבר לנהמות וגסות נפש. ביום הראשון הסבירו לי העובדים הגדולים שג'ואו פעל כמו מדריך מקדחות במובן זה שהוא, ורק הוא, הוא זה ששאל שאלות.
יום העבודה החל בשעה ארבע לפנות בוקר, והעניק לצוות שלוש שעות לכסח, לגרוף ולגזום לפני שרביעי הפתיחה של הבוקר נכנס לתיבת הטיווי הראשון. ז'ואאו לא טרח בטכנולוגיה מהודרת כמו "עפרונות" ו"לוחות מודעות ", מה שאומר שכל עובד היה צריך להתייצב איתו באופן אישי כדי לברר מה המשימה המוטלת עליו באותו יום.
בלי לומר מילה, הוא הוציא אותי אל סככת הציוד שמאחורי המסלול ה -13, עצר והצביע על סבך של אולי 30 עצים.
"אתה. היפטר מהעץ הזה. "
"אה - איזה מהם?"
(המוות בוהה, ואחריו פניית פרסה.)
כל מעסיק אוהב מתנע עצמי, נכון? אף אחד מהעצים לא נראה מת, גוסס או חוסם את השקפתו של מישהו על הירוק, ולכן הערכתי הכי טוב איפה הוא הצביע. פיטר את הטרקטור, מצא כמה חבלים מובילים, פרץ את המסור והחל לפרוס. פתחתי עם חתך תחתון, והלכתי אחריו עם קיצור דרך, כל הזמן החמיא לי שמישהו סומך עלי במשימה כה מסוכנת מבלי לשאול אפילו אם אני כשיר לעשות זאת. העץ פינה סוף סוף את מקומו בדיוק כשהשמש הציצה מעבר לאופק, והתחלתי לכרות את איבריו.
העץ היה גדול מכדי לגרור אחרי הטרקטור בלי לקרוע את המסלול, אז אלתרתי. חתכתי את העץ שנפלה לחתכים, שמתי כמה כאלה בכל פעם לתוך העגלה שהתחברה לטרקטור וביליתי את השעות הבאות באבירי חלקי העץ לאשפה שמצדה השני של המסלול.
בנסיעתי חזרה לאיסוף המטען הסופי של העץ שנפגע, שמתי לב כי קהל של בערך תריסר התאסף, ללא ספק להתפעל מהכשרון של השכירה החדשה עם מסור. ככל שהתקרבתי יכולתי להבחין בפניהם. מקצוען המועדון. העוזר המקצוען. יש חברים. כמה עמיתי לעבודה. ז'ואאו, פניו סגולות אפילו יותר מהרגיל. לבסוף, נשיא המועדון, ועד היום אני לא יודע מה הוא עשה שם מוקדם בבוקר.
בשילוב של פרובינציה קנדית המתאימה לעבודה, ילד שבכל מקרה יחזור לבית הספר בעוד כמה שבועות, ומפקח על צוות הרצח, הסתיים המשרה שם ושם. מבט אחד על ז'ואאו רוטט ואני התפתיתי לאחוז במנסור להגנה עצמית, אך במקום זאת הלכנו ברוגע לחניון, ולעולם לא לחזור. עשרות שנים אחר כך, ריח הדשא החתוך טרי עדיין מבחיל אותי.
מוסר ההשכל לסיפור? אם אתה בטוח פחות מ- 100% מה אתה אמור לעשות, שאל את הבוס שלך. ככל שהחסרון של פרשנות שגויה של הוראה גדול יותר, עליכם לשאול ביתר שאת. אם הבוס נעלב, חייך ושאל שוב.
(ועוד דבר אחד. אם אתה בן 17, לפטר מעבודתו בשכר מינימום זה לא אומר שנדונו לחיי עוני. בכנות, זה לא.)
