בעוד שהיום נועד במקור לעזור לנו לזכור את קורבנותיהם של גיבורים אמיצים שנלחמו למען חירויותינו, יום הזיכרון התפתח לאירוע שנבנה סביב מסיבות בחצר האחורית עם בני משפחה וחברים.
כהתחלה הרשמית של עונת הגריל הקיצית, מיליוני אנשים יוצאים בחוץ כדי לאבק את ריהוט הפטיו, להדליק את המנגל, לצנן את המשקאות והבירה, ולקבל בברכה את ימי הקיץ מלאי השמש והכי כיף.
והמשפחה שלי לא הייתה שונה. גדלתי במשק בית בו נערך סוף שבוע בן שלושה ימים כאילו היה כרטיס לוטו מנצח. יום החופשה הנוסף המפואר הזה אמר לנו שיש להכיר חג, וזה אומר לאסוף אנשים יחד לחלוק ארוחה. כמו לגלגל את השטיח האדום לתמלוגים, אמי ואבי - שהיו אוכלים אמיתיים לפני התואר היה דבר ביתי - ציפו בשקיקה למסיבות ארוחת ערב, מנגלים בחצר האחורית, וימים ארוכים ושזופים על האגם עם שידות קרח מלאות באוכל פיקניק.
אבל ככל שעודדו אותנו לקחת חלק בחגיגות של סוף השבוע הארוך, הסמליות האמיתית של יום הזיכרון לא אבדה עליהם. למעשה, אמי ואבי היו שניהם ותיקים.
אולם הצבא לא היה הקריאה האמיתית של אמי בחיים. לא נורה על ידי ארוך. כצעירה בשנת 1944, אמי עודדה להתגייס לגל (WAVE (נשים שהתקבלו לשירות חירום מתנדבים)) בצי האמריקני על ידי בן דודה שאמר לה שזה יהיה נהדר עבור שניהם. אמא, עמלה באותה עת בבעיות זוגיות, הסכימה, והם עברו דרך דלתות נפרדות במשרד הגיוס. כשנגמר היום, אמא הייתה "שייטת חניך" - ובני דודה התרנגלו. ככל שהסיפור עובר, נראה שבן דודה זה התעניין יותר בבעלה המנוכר של אמא מאשר בה ניווט בקריירה צבאית. להוציא את אמא מהדרך הייתה דרך הפעולה המתוכננת שלה.
וכך זה מה שאני חושב עליו כל שנה, בואו יום הזיכרון. לא משנה איך אתה מרגיש, חי או מצביע, אין להכחיש את הקורבנות שרבים עשו כדי שכולנו יכולים לאבד את עצמנו בשמחה בסוף שבוע של שלושה ימים עם יקיריהם. אבל יום הזיכרון לא נוגע רק להודות לוותיקים שלנו ולהחסיר את אלה שנעלמו. זה על כל הזכרונות, המתוקים והכואבים, והקשר עם המשפחות והחברים שמביאים לנו שמחה.
אולי אפילו יותר מחופשת ארבעת הימים הגדולה שמתרחשת בנובמבר, יום הזיכרון הוא הזדמנות להודות ולהביע הערכה לאנשים ששזורים עצמם בחיינו.
בערב יום שישי, כשישבתי במלבינים בגשם וחיכיתי לטקס סיום התיכון, חשבתי על התפריט למנגל יום הזיכרון הקרוב של משפחתנו. הודיתי תודה אילמת לאמי, הלכה עכשיו חמש שנים, על כך שהשאירה לי את שמחת הבישול והאפייה שלה לאחרים, כדי שאוכל להמשיך במשימה שלה להפגיש את כולם לכל חג אפשרי כל עוד אנו יכולים.
והסתכלתי כלפי מעלה בחיוך יודע, כשלפתע העננים נפרדו כמו בתור, ומאפשרים לשמש לפרוץ ממש כשהבוגרים יצאו לצעוד בכדי להתיישב.
תודה, אמא, על כך וכל כך הרבה יותר.
