מדוע אישה באמצע שנות ה -30 לחייה, ללא תיעוד קודם של הרפתקאות או טירוף, תפרוש מעבודתה, תעזוב את בעלה ואת ביתה ותצא לחתור ברחבי העולם?
אין ספק שרבים מחברי, ובוודאי אמי, שאלו את עצמם זאת בשנת 2004 כאשר הודעתי על כוונתי לחתור על פני האוקיאנוס האטלנטי. המשכתי לחתור על פני האוקיאנוס השקט משנת 2008 עד 2010 ואת האוקיאנוס ההודי בשנה שעברה, כשהייתי האישה הראשונה שחתרה על פני כל אחד משלושת האוקיינוסים. במהלך הזמן שלי על המים, הסיבה להחלטה שלי התבררה יותר ויותר - סבלתי מאי-כפול של גילויים שפשוט הפכו את כיוון חיי הקודם לבלתי נסבל.
ראשית, הבנתי שהתפקיד שלי, למרות שהוא שילם לי טוב, לא משמח אותי. יום אחד התיישבתי וכתבתי שתי גרסאות של הספד האבל שלי: זו שרציתי להיות, וזה שאליו הייתי הולך אם הייתי ממשיך בדרכי הנוכחית. העבודה שלי לא עשתה לי את הדרך בה רציתי ללכת. זה למעשה לקח אותי לכיוון ההפוך, לעבר חיי דודיום וחובה ולא לאחד של חופש והגשמה.
שנית, חוויתי אפיפניה סביבתית, ופיתחתי צורך בוער לאתגר אנשים לחשוב על הדרך בה אנו מטפלים בכוכב הלכת. עד לאותה נקודה חשבתי על "הסביבה" כגורם צדקה או סוגיה - משהו שאוכל לבחור אם לעסוק בו או לא. אבל לפתע, הבנתי שהם בלתי נפרדים מהחיים עצמם - דבר שעליו תלוי קיומנו העתידי. האקטיביזם כבר לא היה אופציונלי. אם היה אכפת לי מבריאותי, מאושרי ורווחתי, שלא לדבר על המשך קיומה של האנושות, לא הייתה לי ברירה אלא לעסוק.
אבל באותה נקודת זמן הייתי לאיש - סתם יועץ ניהול מחלים, שחיקה בעיר לונדונית. לא פלטפורמה משכנעת במיוחד להשקת קמפיין של מודעות אקולוגית. אז, עם כמה שנים של חתירה באוניברסיטה וכמיהה להרפתקה, לקחתי את משוטיי למטרה, תוך שימוש בהרפתקאות החתירה באוקיינוס כדרך למשוך תשומת לב למסר שלי.
מאז חתרתי מעל 15, 000 מיילים, לקחתי כ -5 מיליון מריחות שבבי, וביליתי מעל 520 ימים לבדי בים בסירת משוטים עצמאית בגובה 23 רגל, עם לא יותר מאשר היצע עצום של ספרי שמע ותצפיות מדי פעם על חיות בר כדי לשמור על בידור שלי. החיים על האוקיאנוס קשים, עם שקעים בלתי פוסקים, אי נוחות תמידית, ואתגרים אינסופיים לשוויון הנפש הגופני והפסיכולוגי שלי. תקופות ארוכות של שעמום שחוק שזורות בפרקים קצרים יותר של פחד מגונה. אבל החוויה לימדה אותי שני דברים מועילים על פחד.
לבסוף, למדתי כי פחד יכול להיות גובר על ידי פחד גדול יותר - כזה שמאפשר לי למצוא את המוטיבציה ואת האומץ להמשיך מיום ליום מול כאב, תסכול, וגלים בגובה 20 מטר. למרות שאולי אני חושש מהסערה הנכנסת, אני חושש עוד יותר ממה שיקרה לנו באופן קולקטיבי אם אני, ואנשים כמוני, לא ממשיכים לעשות כל שביכולתנו כדי להפיץ את המודעות.
אנשים רבים שואלים אותי מדוע עשיתי את מה שעשיתי. הם גם שואלים אותי: האם אתה משוגע? מעולם לא הבנתי כיצד לומר זאת מבלי להישמע שיפוטית, אבל כשאני מסתכל סביב העולם המכונה "התרבותי" לחוף - עולם בו מיליארד אנשים גוועים ברעב בעוד מיליארד נוסף סובל מעודף משקל, עולם בו חפצים לשימוש חד-פעמי עשויים מפלסטיק בלתי ניתן להריסה, עולם בו אנו מרססים קוטלי עשבים וחומרי הדברה ורעלים אחרים על האוכל שלנו ואז אוכלים אותו, עולם בו קונגלומרטים רב-לאומיים לוקחים את מי הברז שלנו ומכניסים אותם לבקבוקי פלסטיק ומוכרים אותם בחזרה אלינו פי אלף מהמחיר - ואני לא יכול שלא לחשוב שאם זה מייצג שפיות, העולם זקוק ליותר אנשים כדי להיות קצת משוגעים.
