בילדותו היו שתי הזדמנויות במהלך שנת הלימודים שבאמת חשיבות. הראשונה הייתה טיול השטח, שאם התמזל מזלך וההורה שלך היה כמורה, היה מותר לך לבחור מי רכב במכונית שלך. זו הייתה הפגנת כוח ילדותית לחלוטין על מי שיצטרף אליך ליום הצפוי ביותר.
השני היה קח את ילדך ליום העבודה. באותה תקופה חשבתי שזה רק תירוץ נוסף לברוח מהכיתה ולהיות עם אבא שלי, שהיה האליל שלי ומלך ליבי. אבל רק לפני שביליתי איתו את אותו יום שלם, למדתי לקח חשוב הרבה יותר על משמעות המשמעות של להיות עוצמה.
אבי החל את הקריירה שלו בסקרמנטו דבורה , העיתון השני בגודלו בצפון קליפורניה ומקום עבודתו היחיד מזה 35 שנה. עד שלקח את ילדך ליום העבודה מעולם לא הייתי בבניין הלבנים המפואר והתלהבתי להציץ בעולם הלא ידוע הזה ששייך לאבי. באותו בוקר קיבלתי תגית מבקר על ידי המאבטח - שנראה גדול להפליא, אך בירך אותנו בעיניים ידידותיות. למרות התרגשותי, אני זוכר שאחזתי בחוזקה במקטורנו במקטורנו של הז'קט של אבי, ובחלוף מבויש.
אבי עבד בהוצאת שולחן עבודה, שהיה חלק מתהליך ההפקה של העיתון. הוא עבד עם עורכים, סופרים וכותבי טור בהחלטה כיצד העיתון ייראה למחרת. הוא הוריד אותי לחדר הייצור והראה לי את המכונות הרועשות, שנדחסו, לחצו וירקו את המוצר המוגמר. היה לו ריח של דיו שחור ואותו ריח ניישי רך ובלתי ניתן לטעות. היה אור צהוב קשה שעטף את החדר וזה פגע בעיניי. אבא בילה רוב זמנו שם, ביצע ובחן מאמרים, ותהיתי אם האור אי פעם הפריע לו.
מדי פעם היינו חוצים מישהו, או איש האחזקה בצווארון הכחול אשר יתקן את המכונות, או עורך מתאים שידחף את ראשו פנימה כדי להבטיח שההדפס של מחר תקין. אבי הכיר את כולם בשמו ותמיד הגיב בעליזות. בזמן שהוא עבד, הוא היה נותן לי לקרוא את הקטעים שלא פורסמו מחר לקרוא, שאותם התרגשתי להתעמק. הייתי רוצה לחשוב שהיו זמנים כאלה שהשפיעו באמת על התשוקה שלי לסיפורי סיפורים, קריאה וכתיבה.
בהמשך אותו יום עלינו למעלה והלכנו דרך מחלקת השיווק, פגשנו את צוות המכירות וקידמנו את פני סופרי הספורט. כולם תמיד שמחו לראות את אבא וקראו לו בכינויו, "מייקי." אני זוכר שהייתי גאה במיוחד כשהסתובבו בכיסאותיהם מכל חשיפה שהם הקלידו והתחילו לדבר איתי. הם שאלו אותי על בית הספר, על אחי הקטן ועל השחייה, מה שבטח פירושו שאבי דיבר עלינו הרבה.
בזמן שהצהריים הסתובבנו פגשנו אנשים נוספים בקפיטריה. זה היה שנות ה -90 ועסקי העיתונים פורחים, עם אנשים שעושים כל סוג של עבודה שאתה יכול לדמיין. היה הספרן שהכיר את הספרים שאהבתי, כי אבי היה לווה אותם מדי שבוע. היה שם מבקר האוכל, שלעתים היה מביא אותו לביקורת מסעדה חדשה. עורכי הספורט היו רועשים, קולניים וידידותיים, ואפילו נשות הצהריים נופפו לנו לשלום בסוף השעה. זה היה יום פנטסטי, ובסופו, אני זוכר שהרגשתי מבוגר ורציתי אחר.
שנים אחר כך, כשהתחלתי את הקריירה שלי, הזכרתי לעתים קרובות את היום הזה ואת התנהגותו של אבי. הוא לא היה המנכ"ל או הנשיא. האחריות שלו הייתה חלק חלקי (גם אם מכריע) בעיתון. עבודותיו היו מאחורי הקלעים, ולא התפזרו בעמוד הראשון. עם זאת, היה לי ברור שכולם מכבדים אותו. יחד עם זאת, הוא מעולם לא הצליח לתת לאנשים כבוד זה בתמורה, בין אם זה המנכ"ל או האישה שניקתה את חדרי הרחצה. הוא היה ניחן, ניגש וחביב, והוא אהב לבצע את עבודתו.
אותו יום לימד אותי שיעור שלא יסולא בפז, מסוג האנשים שרציתי להיות, ויתר על כן, סוג המנהיג במקום העבודה שהייתי רוצה שיהיה לו ביום מן הימים. לאנשים רבים יש סיפורי אימה של בוסים רעים ומנהלים מתנשאים, וזה חבל ממש. בלי קשר לתואר, אני מאמין שההשפעה החזקה ביותר היא חיובית, והיא מתחילה בטיפוח תרבות של חסד וכבוד, החל מהמתמחים ועד לאולם הישיבות.
וזו הסיבה שהיום הזה - מה שהתחיל כיום מחוץ לכיתה - היה בסופו של דבר אחד משיעורי הילדות החשובים ביותר שלמדתי.
