דמיין שאתה מתמודד באיירוןמן - השלים את השחייה המפרכת של 2.4 ק"מ, רכיבה על אופניים של 112 ק"מ וריצה של 26.2 ק"מ (שלא לדבר על השעות על שעות האימונים שנערכו בהכנה). אפילו הספורטאים המנוסים ביותר נשחקים כשהם מגיעים לסוף.
ואז תארו לעצמכם לעבור טיפול בשלב מתקדם ביותר של סרטן - להשלים עם הקרנות, מספר סיבובים של כימותרפיה וניתוחים פולשניים. לא משנה כמה חזקה, חיובית או בריאה תהיה אחרת, לעבור את ההטלה הזו צריך להיות הדבר המתיש ביותר שאדם יכול לסבול.
עכשיו, דמיין שעשית את שניהם באותו הזמן.
זה אולי נראה כמו הישג בלתי אפשרי, אבל זה בדיוק מה שטרי גריז 'עשה. כחודש לפני שניהל את הברזל השני שלה בתקווה להעפיל לאליפות העולם, טרי החלה להבחין בכמה דימומים כשהלכה לשירותים. היא ביטלה את זה כתוצאה מהשעות הרבות שבילו על האופניים שלה בזמן האימונים, אך הבטיחה לעצמה שהיא תבדוק אם זה לא ישתפר אחרי המירוץ.
למרבה הצער, טרי לא עשתה את הקיצוץ באליפות העולם באותו מרוץ, ושבועיים לאחר מכן קיבלה אבחנה של סרטן המעי הגס בשלב 4 שכבר התפשט לכבד שלה. היא החלה מיד טיפול אינטנסיבי של השנה, כולל קרינה, 12 סיבובים של טיפולים כימותרפיים וניתוח במעי הגס והכבד שלה.
אך למרות כל זאת, טרי המשיכה להתאמן - היא עדיין המשיכה להראות את התחרות שלה באליפות העולם של איירוןמן בהוואי - ושלחה בדואר אלקטרוני את הבמאי וביקש ממנו לעזור לה לבדוק את החלום הזה מרשימת הדלי שלה. הוא התרגש מהסיפור שלה והזמין אותה להשתתף כאחד הספורטאים מעוררי ההשראה באותה השנה. אז, באוקטובר 2011, אחרי יותר מארבע שנים של עבודתו ואחרי שנתיים של טיפול בסרטן, טרי חצה בגאווה את קו הסיום באליפות העולם של איירוןמן.
למרבה הצער, טרם לא עברה את קו הסיום במאבק שלה בסרטן - היא עדיין עוברת כימותרפיה ותחזוקה שוטפת כדי להבטיח שהכל יישאר יציב. אבל גם היא עדיין רצה, ומקווה שהשלימה את כל חמשת המרתונים הגדולים (ניו יורק, בוסטון, שיקגו, ברלין ולונדון) עד אמצע 2013 - שום הישג קטן לאף אחד.
לכבוד חודש המודעות לסרטן המעי הגס ביקשתי מטרי לשתף את החוויה שלה במחלה (הסוג השלישי השכיח ביותר בסרטן בארצות הברית) ואיך היה לה הכוח העל אנושי להמשיך ולמרות זאת.
מדוע החלטת להמשיך להתאמן ברגע שקיבלת את האבחנה?
שנית, רציתי להוכיח לילדיי שאני הולך להיות בסדר, שאני לא סתם מתכרבל ומת. זה נתן להם תחושה של נורמליות שאני עדיין נלחמת ומתאמנת כמו שהיה לי תמיד.
אבל לבסוף - והכי חשוב - להשתתף בטריאתלון זה מה שאני אוהב לעשות. לא רציתי לוותר על התשוקה שלי רק בגלל סרטן.
איך זה היה לעבור אימונים וטיפול בו זמנית? מה היה החלק הכי קשה?
חלק מהימים היו קלים יותר מאחרים. לפעמים הייתי מסוגל להתאמן כאילו שום דבר לא היה בסדר ואחרים הייתי צריך לפרק את האימון למרווחים קטנים יותר כדי לסיים אותו. בחלק מהימים זה היה נהדר וממש מהנה וחלק מהימים היה קשה. אבל בסופו של דבר, הייתי פשוט עושה את מה שהייתי צריך לעשות.
אחת התקופות הקשות הייתה לאחר שעברתי ניתוח. בסופו של דבר קיבלתי זיהום והייתי צריך לרפא, כך שלא יכולתי להתאמן במשך כחודשיים. זו הייתה כנראה התקופה הנמוכה והחלשה ביותר שלי - פיזית, רגשית ורוחנית.
מה הוביל אותך לתקופות המחוספסות?
הצבא שלי. החלטתי לאחר האבחנה הראשונית שאני לא מתכוון להסתיר את מה שעובר עלי. רציתי לשתף את הסיפור ולפנות לכמה שיותר אנשים לתמיכה. אז זה היה הצבא הזה של המשפחה והחברים שהיו לצידי כל היום והעודדו אותי להמשיך.
האם היה משהו שהרווחת מהאימונים שלך שעזר לך בטיפול שלך, או להפך?
איש הברזל יכול לקחת יותר מ 12 שעות לעשות זאת, ואימונים הם אפילו יותר מחויבות של זמן ועבודה. עשיית כל זה ככל הנראה נתנה לי התמדה וכוח נפשי שאולי האדם הממוצע אינו מסוגל, מה שבוודאי עוזר כאשר הוא עובר טיפול קפדני. ואז שוב, סיבולת כזו יכולה פשוט להיות איך שאני בנוי.
עם זאת, הסובל מסרטן נתן למירוצים שלי משמעות ומטרה חדשה. אני לא מתמודד יותר להיות תחרותי - אני שם כדי ליהנות מזה ולהפיץ מודעות.
מה המסר שאתה מקווה להפיץ באמצעות שיתוף הסיפור שלך?
המסר השני שלי הוא מסר של תקווה. רק בגלל שיש לך אבחנה כמו זה לא אומר שאתה מתהפך ומוותר על החיים. אתה ממשיך הלאה, תמשיך בזה כמה שאתה יכול.
ולבסוף אני חושב ששיעור חשוב ללמוד הוא שאתה לא יכול לבד בזה לבד. פעמים רבות קשה לבקש עזרה וקשה לקבל אותה, אך עליכם להרשות לעצמכם לעשות את שני הדברים האלה - התגמולים הם אינספור!
