כשקראתי את ספרה הנחקר של שריל סנדברג Lean In, התגברתי בכאב שזכרתי.
בתחילת 1990, חצי שנה אחרי שבעלי ואני הגענו לניו יורק, חיכיתי לרכבת 1-9 במרכז לינקולן עם כמה מכרים. כבר לא הצעירה המבוהלת שלא תגיע לשום מקום בלי בעלה, תיארתי בהתלהבות סרט זר שראיתי לאחרונה (יתכן וסינמה פרדיסו ), רק אחד מפלאי ניו יורק הרבים שגיליתי. ברור שנמאס לי מההתעופפות שלי, אחת הנשים שהייתה צעירה ממני בכמה שנים והייתה גם תואר שני במוזיקה באוניברסיטה, אבל שעכשיו גידלה שני ילדים צעירים כשבעלה למד בבית ספר למשפטים, הכריזה באימפריה, "וויטני, אתה באמת צריך להתחיל להביא ילדים לעולם. "
נפגעתי ואז כעסתי. אין ספק שהלכתי הביתה לבעלי וביקרתי אותה על כך שיש לה ילדים כשהיא לכאורה לא רצתה אותם. האירוע גרם לי גם לשאול את ההחלטה שקיבלתי להמשיך בקריירה לפני שנולדתי ילדים.
ככל שפגעו מלחמות האמה שניהלו בחזית הבית (ובתוכי), הן לא היו דבר לעומת כמה שהייתי מסובכת הרגשתי לעתים קרובות כאישה העובדת בוול סטריט הנשלטת על ידי גברים. החוויה הזו של להיבחר, להתעלם ממנה או להניח אותה בדרך אחרת החלה צעירה. בכיתה ג ', ליתר דיוק, כאשר במהלך שיעור הדקדוק המורה שלי כתב אותם על לוח הגיר. בשקיקה, הרמתי את ידי לתקן אותה. "גברת. ש, "הצהרתי בגאווה, " טעית. זה אמור להיות הם-'- מחדש . "במקום לברך אותי עם התצפית הנלהבת שלי ואיות מצוין, ננזפתי על היותי פה חכם.
כשעברתי מעבודות לימוד לעבודה בוול סטריט, היה הבוס שלא היה מוכן לשלם לי על שירות לקוחות מעולה כי "בנות אוהבות לעשות דברים כאלה." וההזדמנויות, לא מעטות, בהן צפיתי בגברים בכירים. לזרוק את דלת ההזדמנות לגברים צעירים - דלתות שקיוויתי (וביקשתי) להיפתח עבורי - ואז היה צפוי לנופף בפומפונים שלי כשהטורקים הצעירים זכו לפניהם.
אין זה מפתיע אם כן שקראתי את ספרו של סנדברג היה מעט כואב, הרגשתי תוקף. לא סתם המורים, הקולגות והבוסים שלי פוטרו אותי. נשים אחרות, רבות, הרבה נשים אחרות, הוחלפו באופן שיטתי והעריכו אותו בשיטתיות, וסנדברג מסתמך על שפע של מחקר כדי להראות לנו שאנחנו לא לבד. היא מצטטת מחקרים המצביעים על כך שגברים מקבלים פיצוי בעזרה לעמיתים לעבודה מכיוון שזה נחשב כהטלה, ואילו נשים אינן בגלל הרצון המשוער שלנו להיות קהילתיים. מחקרים המראים כי בנים יכולים לקרוא תשובות בהתנדבות בבית הספר והמורים מקשיבים, בעוד שבנות נוזפות כשאנחנו לא מרימות יד; נתונים המראים שגברים עשויים להיות חסויים באופן משמעותי מנשים.
באשר לזעקתה המתקשרת שאנו "נשענים" לקריירה שלנו ורודפים אחר שאיפותינו, לא יכולתי להסכים יותר, אם כי קודם כל נבהיר למה אני מסכים. קראתי את ספרה של הגב 'סנדברג דרך עדשת הפסיכולוגיה היונגיאנית, הטוענת כי כל אישה וכל גבר מגיעים מצוידים במבנה פסיכולוגי הכולל תכונות המאופיינות גם כ"נשיות "וגם" גבריות ". היכולת שלנו לקשר ולאהבה היא נשית, ואילו היכולת שלנו להחזיק כוח ושליטה במצבים היא גברית. על מנת להפוך לאדם שלם, עלינו לפתח את שניהם. אולם נטייה פנימה - בין אם כלפי הצד הגברי או הנשי שלנו - יכולה להיות כריכה כפולה. אפילו כשהחברה מביישת אותנו על כך שאנו רוצים לנווט במים לא קצובים, היא מבקרת את החלום שלנו לטפח, להיות נמל בטוח. בינתיים, מכיוון שנשים רבות חשות את משיכת הספינה שלנו מלאה בחלומות תוך ניסיון (באופן מופרז) לנסות לשמור על רגל אחת על המזח של חיי המשפחה, הבחירות שלנו מרגישות לעתים קרובות סולומוניות.
מה שמביא אותי לפטפטות שסנדברג מטילה על נשים אחריות רבה מדי בכדי לתת דין וחשבון להצלחה שלהן (למרות עשרות הערות שוליים וציטוטים שמכירים בהטיה המערכתית). ובכל זאת, אם אנו מתרחקים מהרעיון של נטייה פנימה - מתוך אמונה שהצלחתנו תלויה פחות במעשינו האישיים מאשר בהסרת חסמים מוסדיים, אנו מערערים את כל הנחת היסוד של הפמיניזם. (מושג, שימו לב, אני משתמש בפעם הראשונה בדפוס בגלל פרשנותו של סנדברג.) פמיניזם לא נוגע ל"הגבר "שבסופו של דבר מהווה את דרישותינו, ואפילו לא על הגרסה הארגונית שלנו של סינדרלה. מדובר באמונה כי כל אחד מאיתנו צריך להישען ולהפוך לאישה שלמה, ללמוד לאהוב ולהפעיל כוח, להיות נמל וספינה - ולכבד נשים אחרות בזמן שהן עושות אותו דבר.
סיקרן אותי שסנדברג כלל את ההצהרה "כל העצות הן אוטוביוגרפיות." בעודה מציגה את הספר הזה, ספר שהיא תיארה "מה הייתי כותב אם לא הייתי פוחדת", איזו עצה היא נותנת לעצמה? ביצירה שלי, "למה אני שמחה שריל סנדברג לא נמצאת במועצת המנהלים של פייסבוק (ובכל זאת)", תהיתי, ועדיין עשיתי, אם סנדברג הייתה משמיעה את שיחת TED פרשת המים שלה, מבשרה לספר זה, אם היא לא הייתה כבר מזמן שנמנעה ממנה מועצת המנהלים בפייסבוק, משהו שמגיע לה בבירור. האם היא נתנה לעצמה עצות אז? האם היא עכשיו? תשוקה נולדת לרוב מכאב, מתוך הרצון לייצר משמעות בחיינו.
"Boo hoo!" קל להעלות את הכף בעזרת כף כסף. אבל אם אנחנו באמת כנים, כולנו יודעים שכאב וקיפוח הם יחסית. אנחנו מרגישים את זה איפה שאנחנו נמצאים, בתחום שלנו. ולא משנה כמה אנו עשויים לרומם ולהעריץ אותה - ואני מאוד עושה - שריל זנדברג איננה משלה, נקי מאילוץ, אטום לכאב. היא אכן מחזיקה כוח אדיר ביחס לרוב הנשים. אבל היא מצטיירת מאוד ממרק צוקרברג, תוך שהיא אקסטראפולציה מניסיון העבודה שלי, וקוראת בין השורות. מהמקום בו אנו יושבים, זה עשוי להיראות כמו שקריאתו של סנדברג לנו להישען פנימה מגיעה מהטרקלין נוח. אבל אני חושד שברוב הימים מושב הכוח שלה מרגיש כלום.
