לפני מספר שבועות כתבו עמיתי ב"דיילי מוזה " מאמרים על עמיתים לעבודה שבוכים בעבודה ואיך להתאושש מפרידה. קראתי אותם, מכיוון שקראתי את כל המאמרים, אך מעולם לא חשבתי שאצטרך לדעת להתאושש מניתוק או שאהפוך לעבודה לעבודה שבוכה בעבודה - עד שג'ון, ארוסתי ושותפי העסקי, החליט שהוא לא רוצה להתחתן איתי יותר.
תוך כדי יצירת גיליון אלקטרוני בעבודה בשבוע שעבר, שיר שנבחר באקראי על ידי אלילי הפנדורה גרם לי לזכור פסטיבל קיץ אליו נסענו. חשתי את עצמי עומד לבכות, הבריתי לחדר האמבטיה לבכות. שטפתי את פני במים קרים, הסתכלתי במראה בהשתקפותי המעוותת ובכיתי שוב. נשים מהמשרד נכנסו פשוט לשטוף את ספלי הקפה שלהן או להגניב שיחות טלפון אישיות, אבל הן השתהו, הניחו את פניהן של הדאגה ושאלו "אתה בסדר?"
רציתי לצרוח שאני לגמרי לא בסדר. רציתי לומר להם להסתכל עד כמה השלל שלי לא מזיק, מכיוון שאיבדתי שבעה פאונד בשלושת השבועות האחרונים. רציתי לצעוק שאחרי קשר של כמעט שבע שנים, כל מה שנותר לי זה רגשות פגועים ומחצית משאית אוכל ישנה. אבל אני מהנהן ומרגיע אותם שאני בסדר.
ואני אהיה.
וככל שיכולתי לעשות את זה בקשר אליו, הייתי רוצה להתמקד בכמה מזל שיש לי נשים גדולות בחיי שאוהבות אותי ותמכו כל כך. השבועות האחרונים היו נוראיים, אבל היה נהדר לדעת שיש לי את הבנות שלי, צוות הפנים שלי עם אינסטגרם עם פנים, אחותי, אמי, סבתי, וכן, אפילו הבוס שלי בפינה.
אמא שלי
אמא שלי היא עוגיה קשוחה ולעיתים קרובות אני מאחל לי שיהיה לי חלק מהכוח שלה. אבל כשסיפרתי לה על מה שקרה, היא הפכה להיות חברה. היא הסכימה, התלהבה וסיפרה לי איך היא הרגישה כשאבי החליט שהוא לא רוצה להתחתן איתה יותר. היא סיפרה לי כמה היא חוששת לגדל שתי בנות לבד ולהרגיש לבד. זה היה אחד הרגעים שהרגשתי שאנחנו באותו המטוס, שהיא ידעה בדיוק מאיפה אני בא. וזה בדיוק מה שהייתי צריך.
כנערים, אנו נוטים לראות באמהות שלנו מטפסות עוצר במיניוואנים שאינם מבינים את הריסות שלנו ומתעקשים שהמוזיקה של דורם הייתה טובה יותר משלנו. אבל בשנות העשרים לחיינו, כשאנחנו מתחילים לחוות את החיים קצת יותר, אנו מסתכלים על האמהות שלנו באור אחר. אנו מקבלים מדוע אמרו לנו כי בחור אחד היה שרץ. אנו נדהמים מאיך שהצליחו לבשל ארוחת ערב או להשתתף בישיבות PTA לאחר העבודה, כשכל מה שאנחנו רוצים לעשות הוא להכות שעת השמחה או המיטות שלנו. ובעוד שאנחנו שונאים להודות בזה, המוסיקה שלהם טובה יותר.
האמת, לא משנה באיזו דרך אני יורדת, אמי כנראה חווה משהו דומה. והיא תמיד תהיה שם כדי לתת לי את העצות שלא ביקשתי ואת המרחב לפרוק אחרי שלא אקח את זה. ולשם כך, היא תמיד תהיה אבן הפינה של מערכת התמיכה שלי.
הבנות שלי
"תשכח ממנו (מילה נוספת). מגיע לך יותר."
"זה האובדן שלו."
החברים שלי שלחו אליי הודעות טקסט בשעות הלילה, והבטיחו לי שאני אהובה ושהייתי נהדרת, והיו להם מספיק סבלנות להקשיב דרך המלמולים והדמעות שלי. אפילו אחותי הקטנה מתקשרת לוודא שאכלתי משהו אחר חוץ מפופקורן ומים. אני חושב על הסרט הראשון (והיחיד בעיניי) " סקס והעיר הגדולה", כשביג השאיר את קארי במזבח ואיך מירנדה, סמנתה ושרלוט ניחמו והגנו על חברם. ובעוד שלא הייתה חתונה או ג'ימי צ'ו (יש לנו הלוואות סטודנטים להחזר), המצב הזה גרם לי להתאהב בחברים שלי.
הבנות שלי ראו אותי בשיאים ובשפל. ובנקודה הנמוכה הזו הם שימשו תזכורת והשתקפות שיהיו שוב שיאים. דברים ישתפרו.
הבוס שלי
בכל יום שני יש לנו הבוס שלי פגישה של 15 דקות כדי לדון בקצרה על סוף השבוע והפרויקטים של השבוע. יום שני אחרי הפרידה, התקפלתי בכיסא הבוס שלי וסיפרתי לה מה קרה. תשעה חודשים בהריון היא ניגשה אלי וחיבקה אותי. ואז היא אמרה את הדבר הגדול ביותר שבוס יכול לומר אי פעם לעובד: "אתה צריך יום אישי?"
אם זה היה רגע אחר, כנראה הייתי מזנק ביום אישי. אבל אז חשבתי שאשב רק בחדר שלי ובוכה כל היום והחלטתי להישאר בארץ העובדים. היא אמרה שהיא מצטערת אך דחקה בי להתייחס לזה כמתנה מהיקום כדי לשפר אותי. היא גם אישרה עד כמה הייתי בעל ערך בצוות ושהיא זקוקה לי. אני בעל ערך למישהו, באמת? זה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.
הבוסים של הגברת שלנו הם סופר עזים, ואנחנו מבלים את ימינו בניסיון להרשים אותם בכל דבר, החל מכישורי הסריקה לדואר האלקטרוני וכלה ביושרנו הדובר בציבור. אבל יום שני היה תזכורת נהדרת לכך שהבוסות של הגברת שלנו הן נשים כמונו - עם רגשות וחוויות עבר שיכולות לתת לנו תובנה לגבי ההפתעות שקורות במשרד ובחיים.
לגבי משאית המזון, אני מניח שנצטרך לפצל משמורת ולזרוס יצטרך ללכת לטיפול מכיוון שבעליו הלא נשואים מתפצלים. הלוואי והייתי יכול לרוץ קדימה לשמחה, אך - כמו שאמר לי המטפל שלי - אינני יכול ללחוץ במהירות קדימה, להשהות או להיראות אחורה. זה הרסני, שובר לב, ומפחיד, אבל אני כל כך שמחה שיש לי חבורה של נשים שמשפשפות את היד ומודיעות לי שזה הולך להיות בסדר.
