אחרי שסיימתי את המכללה, סוף סוף התנפלתי על המחץ שהיה לי למרות התיכון. הוא היה העורך של העיתון עם לסת אזמל, כחול עיניים, והאדם היחיד שהכרתי שקלע 1600 מושלמים ב- SATs. הוא היה הבחור החנון-שיק שציטט את קלוזביץ, סארטר וטוב יותר מעזרא כולם באותה נשימה. הוא היה מזהיר, והייתי מרביץ לגמרי.
דיברנו על עתיד ביחד. דיברנו על הבית שנחלוק עליו ועל הילדים שאולי יש לנו. ואז, הוא אמר לי את החלום שלו להיות מנהל קרנות גידור.
חייכתי והנהנתי.
חזרו מעט חזרה אל הלילה שחשבתי שאני ברכי הדבורים של הטלוויזיה, מקבלת את פרס העיתונות של הרסט. זה היה שינדיג גדול ומפואר עם מבעבעים ועפודים - ההזדמנות שלי לפגוש כמה מהאנשים בחדשות משודרות אליהם חיפשתי והתפעלתי.
כשהייתי שם, הבחנתי בהלן תומאס. הלן תומאס! כמו בפנים, האישה הראשונה אי פעם שישבה בשורה הראשונה בחדר העיתונות של הבית הלבן! עבדתי את האומץ להציג את עצמי בפניה מול קבוצת האנשים איתה שיחה. אמרתי בגאווה את שמי, לחצתי את ידה ואמרתי לה איזה כבוד זה לפגוש אותה. ואז הקבוצה המשיכה לדבר על קיצור שוק המניות.
פשוט חייכתי והנהנתי.
חזרו קצת יותר לראיון למכללה הבחירה הראשונה שלי. למדתי את ההיסטוריה של בית הספר, הכרתי את האלומים החשובים, הכרתי את הקורסים שרציתי לקחת. לא הרחמתי ללבוש את צבעי בית הספר, אבל, סמוך עלי, חשבתי על זה. קצין הקבלה שאל אותי אילו שאלות היו לי על האוניברסיטה ומסמרתי אותה בשאלות מחוקרות ובעלות אמון.
ואז, היא התחילה לשאול אותי שאלות על אהבתי לעיתונאות ותקשורת. היא שאלה אותי אילו מאמרים קראתי ואמרתי לה שאני אוהב את הניו יורק טיימס , רפרף על ארה"ב היום עד עיכולים טובים, והיה מעין ג'ונקי פוליטיקאי בארון שקרא את הוושינגטון פוסט. היא אמרה, "אה, נהדר. ואני לא יכול להתחיל את הבוקר בלי כתב העת . "
פשוט חייכתי והנהנתי.
אוקיי - אתה מבין את העניין. היו הרבה חיוכים והנהנות בשנות העשרה שלי.
עכשיו, בואו נחזור לבחור (כי בואו נהיה אמיתיים, דברים לעיתים קרובות קשורים לאיזה בחור). הוא היה האדם היחיד (חשבתי אז) שיכולתי לחוות פיוטי כמעט בכל דבר - תיאוריה צבאית, פילוסופיה קיומית, מוזיקה אלטרנטיבית, היסטוריה בטלוויזיה, פוליטיקה בוושינגטון, אתה קורא את זה. הדבר היחיד שהעמדתי פנים שאני יודע עליו, אך לא עשיתי זאת, היה כספים. התיימרתי כל הדרך עד להתנתקות שלנו, כשהוא (בחומרה) אמר לי שאנחנו לא יכולים להיות חברים כי אני לא מספיק חכמה להסתדר עם חברי הכספים שלו.
העצמי הצעיר שלי חשב שהיא יודעת המון. אבל קרנות גידור, קיצור מניות והוול סטריט ג'ורנל בהחלט לא היו ברשימה, ופחדתי מכדי להיראות מטומטמת כדי להודות בכך. ובמקום לשאול שאלה כשאני לא יודע על מה מישהו מדבר, או בעצם לחפש אותה אחר כך כששאלת שאלה זה לא המיטב, המשכתי לחייך ולהנהן.
ההזרקה על ידי מנהל קרן הגידור לעתיד הייתה הרסנית ומניעה באותה מידה, והתחלתי להיות אדם שיכול להסתובב עם החבר'ה האלה בוול סטריט.
התחלתי לקרוא את היומן כל יום. בהתחלה זה נראה כמו סיני. ואז זה התחיל להיראות כמו הינדי, ואחרי כמה חודשים זה השתנה לצרפתית. דיברתי רק בוול סטריט השבור כשקיבלתי הצעת עבודה נהדרת ומפחידה במיוחד להיות כתבת עסקית על רצפת הבורסה בשיקגו. התחרפנתי, אבל לקחתי את זה כי ידעתי שאני יכול - והייתי רוצה - ללמוד להבין את השפה. וגם אני קפצתי למקום היחיד בו אין זמן או סבלנות לזייף אותו.
מהיר קדימה כחמש שנים. נקראתי כעוגן המופע העולמי היחיד ברשת העסקית CNBC. (וכן, זה אומר שזה כיסה חדשות כלכליות גרועות למדי.) נכון לעכשיו, לא רק שהבנתי את השפה, אלא דיברתי אותה - עם העולם.
במשך שנים רבות דיברתי עם כולם פרט לאני הצעיר, שהייתי אומר לו להפסיק לחכות לאיזה בחור שיניע אותה להפסיק להתחבא מאחורי חיוך פחדני ולהנהן. הייתי אומר לה להבין כי כתב העת מתכוון לוול סטריט ג'ורנל מיד אחרי אותו ראיון. הייתי אומר לה שהלן תומאס כנראה הייתה מכבדת אותה יותר אם רק הייתה שואלת מה קיצור השוק, במקום להתנהג כאילו היא יודעת שזה אומר הימור שהשוק יירד.
מהר קדימה עוד קצת. עכשיו אני מנהל חברת הפקה שמתמקדת בעיקר בעזרה לנשים צעירות שדומות לעצמי לשעבר (ואולי גם האני הקודם שלך). הוא מייצר תוכן שמנגיש חדשות פיננסיות למי שמחייך בעצבנות ומהנהן סביב סוגיות הכסף. זה אבן הרוזטה של הכספים - משהו שהאני הקודם שלי זקוק לו נואשות.
ואני חושב שתוכלו לנחש מי השראה אותי לפתוח יוזמות כמו פענוח וול סטריט ג'ורנל ו- Recessionista. לא היו אלה הבחורים בוול סטריט (שבסופו של דבר לא רציתי להסתובב איתם). זה היה אני.
