הלוואי ומישהו הזהיר אותי שכשאתה מקבל את העבודה הראשונה שלך, אף אחד לא יגיד לך מה לעשות. (ובכן, אוקיי, בחלק מהתפקידים הם יתקיימו - יתקיימו אימונים ספציפיים שתשתתפו בהם, או יקצה אותך לסיבוב ספציפי למשך שנה). אבל אם אתה כמו שהייתי לפני ארבע שנים, חמושים בתואר לאומנויות ליברליות ובלי ניסיון רלוונטי בענף אליו אתה עומד להיכנס, אז המילים הבאות הן בשבילך.
כבר אין אמצע או גמר. אין תכנית המתארת מתי אמור להיות מסמך או מציע קריאה נוספת (כפי שאתה בטח יכול לדעת, תמיד הייתי טוב מאוד לעשות את מה שנאמר לי). בעבודה - בין אם אתה מתחיל עבודה חדשה, אתה רק קידם אותך, או שאתה מבצע שינוי בקריירה - אתה צריך להבין איך אתה יכול לתרום. להיות פרואקטיבי זה המפתח.
אבל כשאין לך שום ניסיון או חוויה מהסוג הנכון, להיות פרואקטיבי זה יכול להיות מאתגר. ומה שהלוואי שיכולתי לחזור ולספר לעצמי בן ה -22 הוא זה: שאל שאלות. שאל כל כך הרבה שאלות שאתה מתחיל לעצבן את המנהל שלך (כי סקרנות והתלהבות אמיתית לעולם לא יעצבן את המנהל שלך בפועל). היופי בלהיות חדש הוא שאיש לא מצפה מכם להיות מומחה.
עם זאת, שאלת שאלות דורשת מידה מסוימת של פגיעות. זה אומר להיות מוכנים להודות במה שאתה לא יודע. זה משהו שתמיד נאבקתי בו. ביליתי את השנה וחצי הראשונות של עבודתי ממש מבית הספר ושאלתי אפס שאלות כי עבדתי עבור אנשים חכמים להפליא, ולא רציתי שהם יחשבו שאני טיפש. זה היה טיפשי. הפסדתי 18 חודשי לימוד ובניית כישורים שכנראה היו מונעים אותי למקום שאני נמצא עכשיו בקריירה שלי הרבה יותר מוקדם.
כי הנה האמת הקשה: אף אחד לא הולך לקחת אותך ביד ולומר לך איך להתקדם בדרך הקריירה שלך. המנהלים שלי היו עסוקים מדי במלאכתם שלהם כדי לחשוב על משימות או פרויקטים נוספים שיוכלו להקצות לי שיעזרו לי לצמוח. במהלך 18 החודשים בהם לא שאלתי שאלות, ביצעתי בצורה חלקה את כל מה שמתאים לתיאור התפקיד שלי. אבל זה כל מה שעשיתי, והייתי כל כך, כל כך משועמם. מתברר שהדרך הטובה ביותר להוכיח שאתה מוכן ליותר אחריות היא פשוט לקחת על עצמך את האחריות.
כשהבנתי סוף סוף שאני לא מתכוון לעלות בסולם בחברה שלי על ידי ביצוע רק מה שמצופה ממני, התחלתי לחפש באופן יזום דרכים לעזור לצוות שלי. כשהמנהל שלי אמר "לא יהיה נחמד אם היה לנו דיווח ש …" או "אין לנו מחקר על המתחרים האלה …" קפצתי על ההזדמנות למלא את החסר. והמפקח שלי שם לב.
הלוואי ויכולתי לקשור את האנקדוטה הזו בכך שאומר לך ששאלת שאלות והיותי יזום הובילה לקידום וכעת אני עושה בדיוק את מה שאני רוצה לעשות. אני לא, ואני אפילו לא יכול להמתיק את הסיפור הזה בכך שאמרתי שקודמתי. אני עובד בתעשייה שעומדת בפני כמה אתגרים די מורכבים ברגע זה, ולצערי, ההזדמנות להתגבר במחלקה הישנה שלי לא יצאה לדרך. אבל אני יכול להגיד לך שאני בועט בתפקידי הנוכחי וקיבלתי לאחרונה דירוג "עולה על הציפיות" במהלך הסקירה שלי בסוף השנה, וזה די נדיר בחברה שלי.
ובזמן שאני לא בדיוק היכן שהייתי רוצה להיות, למדתי זאת: האנשים המצליחים ביותר שפגשתי לאורך כל הניסיון המקצועי שלי יודעים מה הם לא יודעים ולא חוששים להודות בזה. הם סקרנים ונהנים להבין כיצד הם יכולים לעזור לצוותים שלהם, ללא קשר למה היא תפקידם. הם הוגים ופתרני בעיות, והכי חשוב, הם לא יושבים סביב ומחכים שיגידו להם מה לעשות.
בשנה האחרונה, למשל, התמזל מזלי לעבוד אצל מישהו שמתאים לתיאור המדויק הזה. המפקח הנוכחי שלי הצטרף לחברה שלי בשנה שעברה לאחר שבילה 12 שנים בענף אחר לגמרי. ביום הראשון שלה היא בטח שאלה אותי 30 שאלות שונות על תהליכי ההפצה שלנו. כעת, רק שנה לאחר מכן, היא הובילה וביצעה מספר פרויקטים שהביאו לחיסכון משמעותי בעלויות עבור החברה ושיפור תהליכים למשלוחי מוצרים. היא מצליחה מכיוון שהיא סקרנית ומהורהרת ונהנית להבין כיצד היא יכולה לעזור לחברה שלנו להתקדם, וזה, בתורו, עורר בי השראה לעשות את אותו הדבר.
אז בזמן שבית הספר נגמר (ואולי כבר היה די הרבה זמן), למידה לא חייבת להיות. ואם אתה רוצה להמשיך להתקדם, ההשכלה שלך לעולם לא תסתיים. אבל עד כמה אתה מחליט שאתה רוצה ללמוד ולצמוח תלוי בך לחלוטין. אם לשפוט על פי מספר השנים בהן הייתי בעולם האמיתי, אני יכול לומר לך שהגבלת עצמך או עצירה כשאתה מסיים את המשימה לא תביא אותך לשום מקום שחשוב.
