לפני שעזבתי את אמריקה לבלות שלוש שנים באזרבייג'ן הכפרית כמתנדב בחיל השלום, דיברתי עם אישה שעבדה במספר מדינות במזרח התיכון. היא אמרה לי, "יש שלושה מגדרים: גברים, נשים מקומיות ונשים זרות. תראו אותך אחרת. "לקחתי את זה כמו שעשיתי כל עצה אחרת שקיבלתי לפני שעזבתי; רשמתי הערה מנטלית, אבל לא הבנתי אותה לגמרי עד שחוויתי אותה ממקור ראשון.
תפקידי מגדר ברבות מהמדינות הללו מפגינים אותנו כאמריקאים. אזרבייג'ן, למשל, היא רפובליקה מוסלמית פוסט-סובייטית (נסה לעטוף את דעתך סביב זה). בעיקרון זה אומר שבזכות הרוסים, למדינה הזעירה הזו יש קצת תשתיות והרבה נפט, מה שמאפשר לה לנהל עסקים עם כלכלות עולמיות מרכזיות. עם זאת, בגלל אמונות דתיות מסורתיות, שחיתות והפרנויה שהשתוללה מאז הכיבוש הסובייטי, אזרבייג'ן תקועה בשנות החמישים במובנים רבים - בעיקר האופן בו גברים ונשים נראים בחברה.
נשים באזרבייג'ן לא עוזבות את הבית לאחר רדת החשיכה, מתחתנות לרוב עם סיום לימודיהן בתיכון (בהנחה שהן ברות המזל מספיק לחכות כל כך הרבה זמן), ואינן מורשות לעשות דבר ללא אישור אבותיהן, אחיהן או בעליהן. אלכוהול אסור לחלוטין על נשים, ואסור להן לבד בציבור. רובם מבלים יותר מדי זמן במטבח כדי שיהיה להם זמן לצאת בכל מקרה - כשסיימו לנקות ארוחה אחת, הגיע הזמן להתחיל את הבישול הבא.
גברים, לעומת זאת, עושים את העסק. הם מטפלים בכסף ומקבלים את כל ההחלטות, אפילו לא חשובות, כמו מה לקנות במכולת. הם הולכים לעבודה, וכשסיימו הם נשארים בחוץ, מסתובבים בפארקים, משחקים במשחקי בתי תה ופוקדים מוסדות "לא טובים" אחרים.
אז מה איתי? לא הייתי אישה נשואה אזרביג'נית, וההתחבא בפנים וניקיון הבית זה לא מה שנרשמתי אליו כשהצטרפתי לחיל השלום וחיפשתי חיים של הרפתקאות. רציתי להמשיך לצאת לבד, לעשות קניות מכולת משלי ולבקר בבתים של עמים.
הגישה שלי לגבי תפקידי מגדר, יחד עם גוון העור הגון שלי והגובה המוזר שלי (בגיל חמש-עשרה, "הייתי גבוה יותר מהרבה גברים), הפכו אותי לחריגה ברורה בכפר החדש והקטן שלי. ברור שלא גבר (תודה רבה), וסירבתי לשחק לפי אותם חוקים שקיבלו עמיתיהן הנשים, התנגדתי למוסכמה - וכל מה שהמקומיים סביבי גדלו בידיעה.
אז איך זה הסתדר? ובכן, בחודשים הראשונים, אני יודע שבוודאות אנשים רבים הגיעו למסקנה הטבעית שאני זונה. פעמיים הציעו אותי גברים בזמן שהלכתי הביתה לאחר רדת החשיכה. פעם אחת, כשהייתי עם עמית גבר אמריקני, הוא זומן על ידי גבר מקומי שהצביע עליי ושאל "כמה?", רומז שאני סחורה לרכישה. יש לי מזל לומר שמעולם זה לא היווה איום אמיתי עליי. כמו שזרקו חלוקי נחל בדרך שלי, זה היה מעצבן ונעקץ קצת, אבל מעולם לא הרגשתי לא בטוח.
אמנם תשומת הלב השלילית המוקדמת הזו בהחלט הניעה אותי, לא נתתי לזה לעצור אותי. בהתחלה זה היה קשה - ביליתי הרבה לילות בבכי בדירה שלי - אבל בסופו של דבר צמחתי עור עבה והמפגשים האלה התחילו להקפיץ ממני. הכוח החדש הזה הביא איתו את הדחף להשיב מלחמה עם הערות מגעילות, אבל ידעתי שאני על קרח דק. כבחוץ, התעסקות עם העבריין רק תעלה את המפגש ולא תקנה לי חברים.
במקום זאת, ניווטתי את הכעס הזה כדי לחזק את המוניטין שלי בקהילה. המשכתי להמשיך בכל ההזדמנות המקצועית והחברתית שנקרה בדרכי, תוך קבלת החלטות אסטרטגיות לרשת עם אנשים משפיעים בקהילה. בניתי מערכות יחסים עם מורים, עובדי ממשלה וקשישים מכובדים שיש להם את הכוח להשפיע על מי שמסתכל אליהם. כאשר הצלחתי להשיג את אישורם, זכיתי להגנתם, ולאט לאט אך בטוח התקבלתי על ידי הקהילה כולה.
כשבסופו של דבר הזמנתי הזמנה לארוחת ערב לבית ראש ההונצ'ו במחלקה לחינוך, העניינים החלו להסתכל. במקום שנשים שמבטות בי את אמון או מבטות על ידי גברים שלא מכירים אותי, בקושי יכולתי ללכת ברחוב בלי לברך מישהו שהכרתי, לנשק את לחיה של אישה שהזמינה אותי לביתה בלילה קודם או לחץ את ידו של ג'נטלמן איתו אני משתף פעולה. הפסקתי להישמר בסטנדרטים מקומיים, אך עדיין נלקחתי לקהילה. גיליתי שהייתי מסוגל לקיים יחסים מהותיים עם גברים ונשים כאחד, ויכולתי לכתוב מערכת כללים חדשה שכנגדה אמודתי.
אני לא יכול להתחיל לתאר כמה שהיה לי מזל באזרבייג'ן. הוצבתי בקהילה שהייתה להוטה להתקדמות, אבל לא ידעתי להגיע לשם. יש מדינות, ואפילו קהילות אחרות באזרבייג'ן, אינן מוכנות - או אפילו מעוניינות בהן - דרך חדשה לחשוב על תפקידי מגדר, אפילו עבור נשים זרות. למען האמת, כשאחד מחברי המתנדבים דחף את הגבולות החברתיים באזור השמרני בו היא שמה, הקהילה שלה דחפה לאחור ולעולם לא ממש קיבלה אותה. גברים היו באמת מאיימים, ונשים נשארו חשודות וסירבו להציע עזרה.
אם אתה נוסע או עובד בחו"ל במצב דומה, עליך לקרוא את הקהילה כדי להבין בדיוק כמה חופש יש לך. לפני היציאה, שוחח עם זרים אחרים שחיו באזור ובקשו מהם טיפים על כל מה שיש ללבוש ועד איך לדבר על נושאים פוליטיים שנוי במחלוקת. בהתחלה, טעה בצד השמרני; לבשתי לעיתים קרובות חצאיות שאורכן היה כמה סנטימטרים ועקבים שהיו מעט קצרים יותר מאלו של מקבילי האזרי, וסירבתי באופן קבוע אלכוהול (למרות שרציתי כאלה). אך הוויתורים המוקדמים הללו חיזקו את המוניטין שלי כאדם בעל אופי טוב, ואיפשרו לי ליצור קשרים עם בני קהילה בולטים. מערכות יחסים אלה הדגימו שאני ראוי לרמה מסוימת של כבוד.
משם הצלחתי להרחיב את גבולותיי, ועם זה, את מוחם של כמה מעמיתיי הקהילה שלי. במדינות אלה, הרבה יותר קל להתחיל לבקש רשות במקום סליחה, במטרה שיום אחד תוכלו להפסיק לבקש ולהתחיל להראות.
אבל אם בשלב כלשהו אתה מרגיש במעיים שלך שמשהו לא עובד, הקשיב לזה. דחיפה כנגד נורמות תרבותיות לא תעבור טוב כמו בכל מצב. אל תהיה עקשן מכדי לשים את ביטחונך לפני אמונותיך, כי לפעמים דברים רעים קורים.
אני שמח לומר ששום דבר רע לא התרחש בי בתקופתי באזרבייג'ן, והעיר הקטנה שלי שם היא הבית השני שלי, בו יש לי אם, אחיות, אחים, והרבה חברים גדולים. לפעמים נשיותי הייתה מוגבלת. אבל אצל אחרים מצאתי שזה די משחרר.
