מסמרתי כל מילה במצגת. ניסחתי את הנקודות שלי, העזרים החזותיים שלי היו ברורים, והנתונים שלי התארו את כל הסיבות שעמיתיי צריכים לעלות על סיפונה עם הפרויקט הגדול החדש שלי: השקת תוכנית אימון עמיתים. יוזמה זו בטח גרמה לי לזרוח בתפקידי כמאמן מנהיגות.
אבל כשהרמתי את מבטי מהשקופיות, יכולתי לראות שהקהל לא הועבר. כמה אמרו שהם פשוט לא הספיקו לזה. אחרים ישבו בשקט, אבל המבט על פניהם אמר לי את כל מה שהייתי צריך לדעת: הם לא היו בזה ולא היו תומכים בזה - או בי.
יצאתי מהחדר מובס. ללא הגיבוי הביקורתי של קבוצה זו, נידון לפרויקט שלי להיכשל.
אחר כך חיפשתי את הבוס שלי לקבלת משוב, אך תגובתה האמיתית הותירה אותי המומה עוד יותר. "כדאי לך להקדיש זמן להכיר כל אחד מחברי לעבודה באופן אישי; לכולם יש סיפורים מעניינים באמת לספר. "
הא? מה היכרות עם הקולגות שלי קשורה לעבודה מקצועית יחד? כיצד לדעת באיזו עמדה הילד של גרג משחק בליגה הקטנה הולך לעזור לי לעשות את העבודה שלי? או איפה ג'יין מתחתנת?
ראיתי את עצמי אדם אכפתי. פעם הייתי עובדת סוציאלית! אבל ככל שחשבתי יותר על עצתו של הבוס שלי, עלה על דעתי שאולי היה נתק בין האופן בו חברי לעבודה החדשים ציפו שאנהג ואיך אני מתנהג. נכשלתי לחלוטין בזיהוי התרבות של מקום העבודה החדש שלי - שלא לדבר על העובדה שבניית מערכות יחסים עם עמיתים לעבודה מעבר לנתוני הגיליון האלקטרוני הלכה וגברה בחשיבותו במשך זמן מה.
כשחברי צוות נכנסו למשרדי ורצו לשוחח על סופי השבוע שלהם, הקשבתי למחצה לפני שאספתי במהירות את השיחה עם "שמח לשמוע, צריך לחזור לעבודה." כשאנשים ביקשו ממני לארוחת צהריים, אמרתי להם שאני היה תאריך יעד גדול (שרוב הזמן עשיתי), והשיבתי, "אולי בפעם הבאה." אבל אף פעם לא הייתה פעם הבאה.
בעקבות העצות של המנהל שלי (בסופו של דבר לא היה לי מה להפסיד) התחלתי להשקיע זמן, אנרגיה ומאמץ להכיר את עמיתיי - ולא בגלל שדחפתי סדר יום.
שאלתי את חברתי לקבוצה רבקה איך היא מבלה את סוף השבוע של החג. עצרתי ליד התא של דן והזמנתי אותו להצטרף אלי להפסקת קפה. הפסקתי ללכת על שולחנו של מרי ממהר בבוקר ובמקום זאת עצרתי להגיד שלום ולשאול מי מצולם במסגרת ליד המחשב שלה.
והקשבתי במלוא תשומת ליבי.
לקח קצת זמן עד שהם בוטחים בכך שאני כנה. למעשה, חלקם אפילו שאלו אותי ישירות מה אני צריך או רוצה, והפנו את הפרויקט שלי שנשכח מזה זמן רב. בהתחלתי להיות גלוי, הסברתי שטעיתי כשעליתי לראשונה על הסיפון: לא לקחתי את הזמן להכיר את החלק החשוב ביותר בחברה החדשה שלי, האנשים. לקח זמן לבנות מערכות יחסים וליצור חברויות.
אבל, אתה יודע מה קרה? התעניינות אמיתית באחרים ובניית מערכות יחסים הקלו על הלחץ של מועדי הזמן ואת המתח של פרויקטים ארוכים. להיות אדם אמיתי-אדם הרגיש טוב!
מהר מאוד למדתי שמערכות יחסים בעבודה עוזרות לך להצליח. אנשים מגיבים טוב לאלה שהם מכירים ולאלה שמתייחסים אליהם נכון.
ברגע שהבנתי זאת, התרחשו שלושה דברים בולטים:
- בחרתי לפרויקטים טובים יותר
- הרעיונות שלי נשמעו (ולעתים קרובות אושרו)
- קיבלתי תמיכה נוספת
כאשר יש לך מערכות יחסים חזקות עם הקולגות שלך, סביר להניח שתכבד אותך. וכשאתה מכבד, אתה יכול לדבר ולצפות מאנשים להקשיב למה שאתה אומר. גם אם עמיתיך לעבודה לא מסכימים במאה אחוז עם הרעיונות שלך, הם עשויים לקחת סיכון ולהציע אישור אם הם מעריכים אותך כאדם ומקצוען.
פירושכם של עמיתים לצדכם פירושו שאם תגישו את בקשת הרגע האחרון לעיתים רחוקות, תבקשו טובה או אפילו תחמיץ מועד אחרון, לא תיענש על כך. יסלחו לך במהירות וכולם ימשיכו הלאה.
עברתי דרך ארוכה מההתרסקות והכוויה ההיא, ועכשיו ביליתי בימי בהדרכת אחרים להצלחה בקריירה והגשמה. העיקרון המנחה עליו מתבסס התרגול שלי הוא שככל שתשקיע יותר מאמץ וטיפול אמיתי בבניית קשרי עבודה חזקים, כך תהיה מצליח יותר.
