בטוח לומר שבכל זמן נתון ישנם חמישה עד 10 פריטים ברשימת המטלות שלי שאני באמת, באמת לא רוצה לעשות.
בין אם מדובר בטרדות חוזרות ונשנות (לקרוא: כל סוג של פעילות גופנית) ובין אם מדובר במקורות פחדים חד פעמיים (שלום, הפעלת תוכנית הפרישה שלי), אלה אל-רוצים-לדוס בדרך כלל נדחפים אחורה וגב, תופסים מקום ברשימת המטלות שלי עד שאני (בתקווה) מתחשק להגיע אליהם.
אבל, כמו שהיידי גרנט הלווורסון הזכירה לי (וכל מי שסובל מה- "אבל אני לא רוצה") במאמר האחרון שלה בנושא סקירה עסקית של הרווארד : אם נחכה עד ש"תחשק לנו "לעשות משהו, ובכן, זה אף פעם לא הולך להסתיים. היא כותבת:
איפשהו לאורך הדרך, כולנו קנינו את הרעיון - מבלי להבין זאת במודע - שכדי להיות מוטיבציה ויעילה עלינו להרגיש שאנחנו רוצים לנקוט בפעולה. עלינו להוט לעשות זאת … כן, ברמה מסוימת אתה צריך להיות מחויב למה שאתה עושה - אתה צריך לרצות לראות את הפרויקט סיים, או להיות בריא יותר, או להתחיל תחילת היום הקודמת. אבל אתה לא צריך להתחשק לעשות זאת.
למעשה … רבים מהאמנים, הסופרים והחדשנים הפוריים ביותר הפכו להיות כאלה בחלקם בגלל הסתמכותם על שגרות עבודה שאילצו אותם להכניס מספר מסוים של שעות ביום, לא משנה כמה הם חסרי השראה (או במקרים רבים הם עשויים לחוש.
במילים אחרות, הגיע הזמן להפסיק לחכות להשראה, מוטיבציה או לאותה מצב פרודוקטיבי-אובר שמכה קסם מדי פעם, ולהתחיל ליישם תוכניות שיעזרו לכם לבצע דברים כשאין לכם חשק. .
לשם כך, הלווורסון ממליץ לאמץ קווי חשיבה "אם … אז" לכל משימה כואבת בצלחתך - חשוב "אם השעה שתיים אחר הצהריים, אז אני אפסיק את מה שאני עושה ואתחיל לעבוד על הדו"ח שאותה ביקש בוב". או "אם הבוס שלי לא מציין את בקשיי העלאה בפגישה שלנו, אני אעלה אותה שוב לפני שהפגישה תסתיים." (או במקרה שלי, "אם זה יום שלישי, אז אני אלך ל חדר כושר.")
כשאתה הופך מטלה לתוכנית המוצבת באבן, לא משהו שאולי תגיע אליו כשמתחשק לו, זה הרבה יותר סביר שתעשה.
